דברים – פרשת השבוע

0
35

 חכמינו מצאו בתורה סימוכין לעיקרון, שפרשנותה מותרת ממנה עצמה. אבל יתר על כן הפרשנות של דברי התורה לא התחילה אחרי חורבן בית ראשון עם אנשי כנסת הגדולה, אלא כבר בעת נדודי בני ישראל במדבר…

דברים – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע

ספר דברים הינו הספר החמישי והאחרון של החומש. הוא ידוע ומקובל בין חכמינו ז“ל גם בשם מישנה תורה. זאת על שום חזרתו של ספר זו על ארבעת החומשים הקודמים. כבר בפרק א, פסוק ה, מבהיר לנו הכתוב, מי הוא הנואם ומה הוא עומד לספר לבני ישראל:  בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. משה רבנו חוזר בספר דברים ומסכם את החומשים הקודמים ואת קורות עם ישראל. 

הפועל בֵּאֵר. משה רבנו מבאר, כלומר מסביר ומבהיר. כל הסבר, הבהרה ובאור הם מטבע הדברים פרשנות. משה רבנו מפרש אם כן בהרצאתו בספר דברים את הכתוב בספרים הקודמים, וזאת על פי הבנתו הוא את הכתובים ועל פי כושר הבנתם של שומעיו. ולכן כל באור (כמו במקרה שלפנינו) הוא פרשנות מנקודת הראות של המסביר, בו בזמן הוא מותאם לצרכי השומעים ולמידת הבנתם. וזה למעשה גם מה שעשו חכמינו במדרשים ובשאר כתביהם. ​

אחת ממטרות המדרש, למצוא הסבר לשאלות שאין להן תשובה במקורות  

פרעה היה נוהג לשאת את משה התינוק על זרועותיו. יום אחד נטל משה את הכתר מראשו של המלך ושם אותו על ראש עצמו. פרעה נבהל וחשש שאולי מעשה זה הוא סימן לעתיד, כלומר שיום אחד ידיח אותו משה מכיסאו וימלוך תחתיו. התייעץ המלך עם חכמיו. הם הציעו לבחון את משה, באם עשה מה שעשה מתוך מחשבה תחילה, אז דינו למוות. אם היה זה מעשה קונדס ילדותי, אין לייחס לכך משמעות. וזה המבחן: הניחו לפני משה קערה שבתוכה מטבע זהב וגחלת של אש. אמרו, אם הוא נוטל הזהוב בידוע שהוא בן דעת וחייב מיתה. משה אכן רצה ליטול את המטבע, ואז בא מלאך והסיט ידו ונטל הגחלת והכניסה לתוך פיו ונעשה ערל שפתיים, כלומר מגמגם.  

למרות שסיפור אגדה זה מקסים ומוכר לכל ילד לומד תורה, אין לו אחיזה בטקסט המקראי. הוא סופר על ידי חכמינו ז“ל ומצא את דרכו למדרש האגדה. השאלה כמובן, לשם מה המציאו חכמינו סיפור דמיוני זה (אפשר אף ששאלו אותו מסיפורי העמים). הצורך התעורר בהקשר להצהרתו של משה רבנו שהוא כבד פה וכבד לשון. משה רצה להתחמק מהתפקיד שרצה להטיל עליו אלוהים, לעסוק בשחרור בני ישראל מעבדותם, ולכן ניסה כוחו בין השאר בתירוץ זה. חז“ל המציאו משום מה את סיפור הגימגום, שאינו מתחייב מהמקרא, היפוכו, יש להניח שהיה נואם מיומן. ועל מנת לשבר את אוזניהם של המאמינים, המציאו סיפור על הדרך שבה לקה משה בפגם שמנע ממנו לדבר ככל האדם. היינו אגדה שאין לה הסבר במקרא, והמציאו לה תשובה שאין לה הסבר במקרא.

הזיקה לארץ או הזכות עליה

חז“ל ידעו תמיד שהנביא איננו מגיד עתידות. ביטאו זאת „התוספות“ במסכת יבמות (דף נ) במילים „אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות“. מה פירוש? הנביא רואה ברוח הקודש או בחוכמתו הרבה (על זה שהוא מורם מעם, כולם מסכימים) את מה שצפוי להיות, במידה והתנאים לא ישתנו והעולם ינהג כמנהגו. אולם במידה והאדם או העם ישנו את דרכם, ישתנה גם העתיד. וזה היה למעשה תפקידם של נביאי ישראל, להתריע ולהזהיר כי במידה ולא יחזרו בני ישראל מדרכם הרעה, יתרחש אסון לאומי.

ההיסטוריה הוכיחה, שאכן זה כך. אלוהים ירד מההסכם בעיקבות בני ישראל אשר הפרו אותו. בני ישראל גלו פעם אחת מארצם וגם גלו פעם שנייה. מי שמאמין בה‘ ובמשה עבדו, יודע שאין לנו זכות אוטומטית על הארץ, כפי שהוסבר לעיל. החילוני, שלגביו זכות אבות היא אמונה טפלה, יכול להסתמך רק על זכות היסטורית. בדיוק כמו שהאינדיאנים יכולים להסתמך על זכותם ההיסטורית על אמריקה, והאבוריג’יניס על זכותם על אוסטרליה, אם כי זה לא יעזור להם כהוא זה.

עובדה היא, שלהרבה יהודים, בין דתיים בין שאינם דתיים, גם אם אין להם זכויות על הארץ, יש משהו המשותף להם וזו הזיקה לארץ ישראל. אלא שכאן מתחייבת השאלה, מה פירושה של זיקה זו ואת מי היא מחייבת. ובעיקר האם זיקה מקנה זכויות כלשהן? לכל אדם יש או היתה זיקה למשהו או למישהו, האם היא מקנה לו זכויות כלשהן?

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com