כבר בסיפור יוסף אנחנו פוגשים בעניין שנהוג לקרוא לו „נאמנות כפולה“…
ויגש – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
נושא הנאמנות הכפולה הוא נושא טעון. אין הוא קשור לאנטישמיות דווקא, אבל אין ספק שיש בידו לעודד אנטישמיות. חז“ל גם הם נזקקו בהקשרים של פרשנות התורה לנושא זה. למשל מסביר הרמב“ן לפני 800 שנה, שגם יוסף היה רגיש במיוחד לבעייה זו וחשש שהמצרים יחשדו בו בנאמנות כפולה. יוסף, למרות שלמעשה היה שליט מצרים, מעמד אחד מתחת לפרעה, ושלט בכל האוצרות בתקופת הרעב, נמנע מלשלוח מצרכי מזון לאביו ולאחיו לכנען, למרות שבקלות היה יכול לעשות זאת.
חכם מהתקופה המאוחרת מנתח את דיברי יוסף לאחיו: וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת … כִּי-פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. כלומר אתם רואים שאני מדבר אליכם בשפה שלנו, בשפה העברית, ולכן במידה ואשלח מזון לכנען, עלולים המצרים לחשוד בי שאני בוגד במצרים.
הרמב“ן מסביר, שלמרות שיוסף הציל את העם המצרי מהרעב, אם יוודע למצרים שהוא שולח מזון לארץ כנען, עלול להתעורר ספק באשר לנאמנותו למצרים. אחד מחכמי ישראל שבא אחרי הרמב“ן מוסיף עוד הסבר: שהמצרים עלולים לחשוד ביוסף, שהוא מכין לו אוצרות בארץ כנען על מנת לחזור ולהשתקע במולדתו.
נושא הנאמנות הכפולה התחיל להעסיק את עם ישראל מראשית הווצרותו ויש מקום לחשוש שהבעייה עדיין קיימת, גם אם בינתיים מנסים להתעלם ממנה. אותם יהודי אמריקה, שחושבים עצמם לציונים ותומכים במדיניות ממשלת ישראל, גם אם מדיניות זו מנוגדת לאינטרסים של ארה“ב ולמדיניות המימשל שם, עלולים להישאל, לאיזו מדינה הם נאמנים בעצם?
פרשנות כקרדום לחפור בו אידיאולוגיה התנחלותית
יעקב יורד עם משפחתו מצריימה בגלל הרעב שפקד את האזור. בדרכם למצריים עושה המשפחה חנייה בבאר שבע. בחלום הלילה מופיע אלוהים ליעקב ואומר לו: „אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.“ יש להניח שליעקב היו חששות לעשות את המסע הגדול הזה על מנת להתיישב בארץ הזרה. אלוהים אבל מודע לדאגותיו, מופיע אליו בחזון, מפזר את חששותיו וחוזר על ההבטחות שנתן לו ולאבותיו אברהם ויצחק, לעשות את המשפחה לגוי גדול.
מכל מקום אין להניח, שעצם הירידה מכנען לחוצה לארץ היתה מניע לחששותיו. אין בכתובים רמז לכך, שאלוהים לא אהב את הרעיון. להיפך, אלוהים מעודד אותו לירידה ומבטיח להפוך את משפחת לגוי גדול, וזאת דווקא במצריים. מכאן ניתן להסיק שהיה צפוי, שהשהות במצריים תימשך זמן רב. דורות רבים חולפים עד שמשפחה אחת גדלה להיות עם גדול.
את השהות הארוכה במצרים מסביר הרמב“ן כעונש על הירידה מכנען. סביר להניח שהרמב“ן הכיר את התורה בעל-פה ובוודאי הכיר את הקטע הנ“ל, אבל הוא העדיף להתעלם ממנו, כי לנגד עיניו (יש להניח) היתה מטרה לאומית פוליטית, היינו להזהיר מפני עזיבת הארץ מכל סיבה אפשרית. האידיאולוגיה ההתנחלותית כנראה שהדריכה את פרשנותו. סכנה גדולה טמונה בהפיכת הטקסט המקראי לקרדום לחפור בו מטרות לאומניות, אשר כיום מתחדשות לעינינו ולהצדיק פוליטיקה מסויימת.
המקרא כהצדקה לפוליטיקה
משפחת יעקב לא נשארה במצרים רק בתקופת הרעב, כי עד ליציאת מצרים חלפו ארבע מאות שנה. מדוע נשארו זמן רב כל כך בגולה הזו. אילו חזרו יעקב ומשפחתו מיד אחרי שנות הרעב לארץ כנען, בטרם שהתגבשו לאומה, היו בני ישראל מתערבים ומתחתנים עם עם-הארץ, היו מתבוללים אלו באלו, מקבלים אלו מאלו את מנהגיהם ויש להניח שבסופו של דבר לא היו מצליחים צאצאיו של יעקב אבינו להתגבש לעם היהודי, על אמונתו המיוחדת.
הצד השני של המטבע, שבינתיים אוכלסה ארץ זו, כנען, בידי המון בני עמים אחרים, שגם הם הלכו והתרבו ומילאו את הארץ. לכן לא מן הנמנע היה, שפלישת בני ישראל לארץ, שבה התגוררו אבותיהם בעבר, תגרום להתנגשויות בין החוזרים למולדתם הישנה לבין התושבים המקומיים שהתגוררו שם מזה מאות בשנים. ואכן ההתנגשויות והמלחמות על האדמה ומקומות המחייה נמשכו ונמשכו, החל בפלישת יהושע, עבור בתקופת השופטים ואחר כך בימי המלכים והסיפור ידוע. אומנם היה לבני ישראל מעין נסח-טאבו. בני ישראל יכלו לטעון בפני העמים השוכנים בכנען: העולם כולו נברא על ידי אלוהים, ברצותו נתנה לכם, ברצותו נטלה מכם ונתנה לנו (כמו שמסביר רש“י בפירושו לפסוק „בראשית“). אבל טענה זו היא חרב פיפיות, כי היא עלולה לשמש גם את מי שמצליח לגרש את היהודים מארצם, היכול להשתמש באותו הנימוק ולטעון, שזהו רצונו של אלוהים.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר: