פרשת השבוע בחוג המשפחה: אמור…
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם (ויקרא יט, ט)
ובפרק אחר הוא מוסיף
וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם (ויקרא כג, כב)
בקיצור יש כאן התחייבות לדאוג לעניים ולגרים, כלומר לכל הנזקקים. יפה מאד!
ואנחנו יודעים שבנוסף לחוקים ולצווים הקשורים לעניינים שבין אדם למקום (קורבנות) ובין אדם לחברו (לא תגנוב), יש גם הרבה צווים מוסריים (מפני שיבה תקום). אבל כאן חשוב להקפיד, שהפסוקים שלפנינו אינם צווים מוסריים, כי אם חוקים. ולמה חשוב היה למשה רבנו לנסח חוקי הגנה לנזקקים ולא השאיר את העניין במסגרת צווים מוסריים?
ההסבר לכך הוא כביכול פשוט אבל חשוב ביותר.
על מנת שהעם יוכל לחיות בשלום בארצו, הוא חייב להיות מאוחד ומגובש, וזאת על מנת שלא יתפורר בגלל אי-שקט פנימי ובעיקר על מנת שיוכל להתגונן מפני אויבים מבחוץ.
וכאן יש לנו עוד נקודה מעניינת נוספת:
חוקים אלה, היינו לקט, שכחה ופאה, קשורים לארץ ישראל. כלומר שהם תקפים רק כאשר עם ישראל יושב על אדמתו (מטעמים מובנים) ואין הם חלים בגלות.
ואם נפתח נקודה מעניינת זו, נראה, שדווקא בקהילות היהודים בגולה דאגו הקהילות לחבריהם הנזקקים. לא רק אנשים אמידים ועשירים התנדבו לתמוך בעניים, אלה האירגון הקהילתי עסק בנושא זה באופן אחראי ורציני ביותר.
ועכשיו ניתן לי רק לשאול: האם בימינו אלה, כאשר עם ישראל יושב לבטח על אדמתו, הקהילה היהודית דואגת לנזקקים?
כל אחד מכם מוזמן להשיב בעצמו ולעצמו על כך.
שבת שלום