Paraschat haSchawua: waJeschew

0
78

„אם יששכר חמור גרם מדאורייתא ובני ישראל נמשלו לבהמות…“, כך מתחיל מנדלי מוכר ספרים באחר מספריו סיפור, שלצערי לא כאן המקום להתעכב עליו…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: וישב

המשל יפה, ומתאים ללשונו האירונית של מנדלי, אלא שהוא שכח, שלנו היהודים אין כבר קשר לאותו בן של יעקב, יששכר, כי זה, כמו גם שאר השבטים נעלמו והשבט היחיד שנותר הוא שבט יהודה (כמו גם שאריות של שבט לוי) ולכן אנחנו נקראים יהודים. הישרדות זו של עם ישראל, אם ללכת בעיקבות הפרשה שלפנינו, אנו חייבים לאו דוקא ליהודה בן יעקב, כי אם לאשתו הכנענית תמר.

אמנם כבר הבאתי בעבר תיאור תמציתי של העלילה, אבל לצורך העניין תמצית שבתמצית. ליהודה היו שלושה בנים: עֵר, אוֹנָן, שֵׁלָה. כאשר ער התבגר הוא נשא לאישה את תמר. משום מה מת ער בגיל צעיר וכמנהגי המקום היה אחיו חייב לשאת את האלמנה. לאונן לא היתה ברירה, אלא לשאת את תמר, אבל הוא לא רצה ממנה ילדים, כי הם היו נחשבים לבניו של אחיו המת ער. הוא נהג לאונן, וכך מנע מתמר להרות. בין כך וכך מת גם אונן. הגיע תורו של האח השלישי שֵׁלָה לשאת את תמר. יהודה, שהיו לו אמונות תפלות, חשש שגם שֵׁלָה ימות, והמציא תירוצים על מנת למנוע את הנישואין.

תמר לא ויתרה. היא עמדה על זכותה ללדת ילדים, על מנת להבטיח את המשך השושלת של בית יהודה. יהודה התנהג איתה בעורמה? אף היא החליטה להערים עליו. היא התחפשה לזונה, כיסתה את פניה והתישבה על אם הדרך, במקום שיהודה אמור היה לעבור. כך קרה שהוא נכנס אליה לאוהל ועשה מה שעשה. לא היו לו בכיס מזומנים ולכן ביקשה תמר שיפקיד אצלה כערבון דברים אישיים: חותם, מחרוזת ומטה. כעבור מספר ימים רצה יהודה לשלוח לה את התשלום עבור שירותיה הליליים, אבל „הזונה“ נעלמה מהאופק. יהודה שכח מכל העניין. כעבור חודשים מספר, כאשר תפחה בטנה של תמר, סיפרו ליהודה שכלתו הרתה, כלומר שהיא זנתה. יהודה ציווה מיד, בלי לבדוק את העניין, להוציא אותה להורג. רק כאשר שלחה לו תמר את חפציו האישיים, הוא הבין מה שקרה ונרגע. תמר ילדה תאומים. אחד מהשניים היה פרץ, מאבותיו של בועז. בועז זה כידוע לקח לאישה את רות המואביה ומהזוג הזה יצאה השושלת של מלכות בית דוד.

הסיפור הקצר נימנה עם הפנינים היפות בסיפרות העולמית וכדאי לקרוא אותו.

פנינה נוספת בספרות העולמית הוא סיפורה של רות המואביה. שוב לא אוכל לחזור על כל המסופר, הגם שהסיפור די קצר, ולצורך ענייננו תמצית שבתמצית: אלימלך, תושב בית לחם, עזב עם אשתו נעמי, שני בניו וכלותיו, את ארץ יהודה ועבר להתגורר במואב. אלימלך ובניו נפטרו ונעמי וכלותיה, שנותרו בחוסר כל, חזרו לבית לחם. נעמי חסה על כלותיה וביקשה מהן להישאר במואב, כי ביהודה מצפים להם רק עוני וחרפת רעב. רות מאנה וביטאה זאת במילים האלמותיות, שהפכו לאחת האימרות החשובות בשפתנו: אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.

אחד האיכרים האמידים בבית לחם היה בועז. הוא היה מעין קרוב משפחה של אלימלך. בעת הקציר, כאשר העניים הולכים אחרי הקוצרים ומלקטים שיבולים שנפלו או נותרו, הלכה גם רות ללקט שיבולים בשדות של בועז. הוא ראה אותה וכנראה שהיא גם מצאה חן בעיניו, כי הוא ציווה לעובדיו להתייחס אליה ברוחב-לב. בהתאם לעצתה של חמותה נעמי, יוצאת רות בלילה לשדה, כאשר הקוצרים ישנים. היא נשכבת לרגלי בועז והוא מגלה אותה בהשכמת הבוקר. גם בהתנהגותה של רות אנו מוצאים את אלמנט הפיתוי כמו אצל תמר. ההמשך פחות או יותר ידוע. בפסוקים האחרונים של הספר באה רשימת היוחסין של דוד המלך, המתחילה עם פרץ בנו של יהודה, נמשכת שישה דורות עד בועז וארבעה דורות נוספים עד שדוד רואה את אור העולם. בסך הכל עשרה דורות.

שני הסיפורים מדהימים ביופיים הסיפרותי ובתיאור הנשים הגיבורות המשפיעות ואפילו קובעות את גורלו של עם ישראל. המשותף לשתי הנשים, שהן לוקחות את הגורל לידיהן, תופסות יוזמה, ומשפיעות ישירות על המשך העלילה.

שאלות רבות נשאלו ע“י חז“ל באשר לספר רות ומקומו בהיסטוריה של עם ישראל, אבל לא רק ע“י חז“ל כי אם גם ע“י חוקרי תנ“ך וסיפרות בעת החדשה.

המוזר בשני הסיפורים, ששתי הנשים אינן נימנות עם חוג העמים, איתם מותר לבני ישראל לבוא בקשרי חיתון. הכנעניות נאסרו לחיתון על יד האבות אברהם יצחק ויעקב (שכן התורה בזמנו של יהודה טרם ניתנה). המואביות היו אסורות על פי חוקי התורה. בספר דברים, כג, ד, כתוב במפורש:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָ“ה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָ“ה עַד עוֹלָם.

ויש לזכור, שהעלילה בספר רות מתרחשת בתקופת השופטים, לאחר מתן תורה.

חז“ל מצאו כאן תירוץ דחוק והסבירו, שהאיסור חל על מואבים ולא על מואביות.

היו שטענו שהסיפור נכתב על מנת להוכיח, שמותר להתחתן עם בנות עם זר. היו שטענו, כי מסיפור זה ניתן גם להוכיח את ההיפך.

שאלה נוספת שהטרידה את החוקרים מאז ומתמיד: האם ספר רות נכתב ע“י סופר-חצר של מלכי יהודה, על מנת להראות את הייחוס המשפחתי המגיע עד ליהודה. מאידך נשאלת השאלה, מדוע ראה מחבר המגילה לספר, שדוד המלך התייחס לבת מואב?

יש מי שטוען, שהסיפור לא נכתב בחצר מלכות בית דוד, כי אם התרחש כמו שהתרחש והועלה על הכתב בתמימות, ללא מטרה מסויימת.

ומתוך השאלות הרבות שניתן לשאול וגם נשאלות בהקשר של ספר רות, שאלה נוספת:

המחברים ברובם טוענים שרות למעשה התגיירה, ככל הנראה בדבריה הנהדרים לנעמי, שצוטטו לעיל, שבהם היא מזדהה עם עם ישראל ועם גורלו, כלומר שיש לראות בזה גיור כהלכה. יש לי ספקות באשר לנושא הגיור בתקופת התנ“ך המוקדמת. מלכי בית דוד וגם מלכי ישראל לקחו להם נשים נוכריות ובשום מקום בתנ“ך אין רמז לקיומו של מוסד הגיור. אבל נניח שאמנם יש להעריך את דבריה של רות כגיור אמיתי למהדרין. ואני גם מצדד בזה. למה היום לא מסתפקים האחראים על הגיור בישראל, כאשר אישה מסבירה בצורה מהימנה בהחלט, שהיא מזדהה עם עם ישראל כרות בשעתה?

פרפראות – מבדיחותיהם של בחורי הישיבה:

שאלה: מניין שחובה ללכת עם כיסוי ראש?

תשובה: מהתורה. כתוב בתורה שאלוהים אמר לאברהם „לך לך מארצך…“. האם יעלה על הדעת שאלוהים אמר לו ללכת ללא כיסוי ראש?!

על משקל זה שאלה שלי: מניין שכבר בתנ“ך היה נהוג לגייר?

התשובה: האם יעלה על הדעת שהמלך שלמה התחתן עם נשים שלא התגיירו?

שבת שלום

גבריאל מילר