Paraschat haSchawua: Mikez – waJigasch

0
56

כבר במצרים העתיקה, אבל לפחות מאז תקופתו של יוסף במצרים, אנחנו נתקלים במצב פוליטי מעניין, שלא ירד מסדר היום הפוליטי אפילו בישראל של היום: המדובר בהפרדת הדת מהמדינה. למה הכוונה?…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: מקץ, ויגש

התורה מספרת לנו:

כ וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה…   כב רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָ (בראשית מז).

כאשר למצרים לא נותר כסף בשנות הרעב על מנת לקנות מזון, הם מכרו את אדמתם לפרעה. להוציא את אדמות הכוהנים, אותם לא קנה יוסף עבור פרעה. החוק במצרים אסר על הלאמת או קניית אדמות הכוהנים, שהיו קנויות להם לעולמים. אפשר לומר שמבחינה כלכלים מוסד הכהונה היה עצמאי ולא היה תלוי במלך. משה, שגדל והתחנך בבית המלוכה המצרי, למד וודאי רבות מסדרי השלטון שם ובני ישראל, שהיו ארבע מאות שנה במצרים היו רגילים בהתנהלות הרשויות במצרים. מכל מקום ככל שהתנ“ך מספר לנו, נהגה גם בממלכת יהודה הפרדה מסויימת בין המלך לבין הכהונה הגדולה. אין ספק, שנסיונותיה של מערכת אחת להשפיע על המערכת שנייה לא פסקו מעולם. זה עניין שתלוי כנראה בטבע האנושי. מלכי החשמונאים למשל, שאת מלחמת השחרור ואת הגבורה שלהם אנחנו חוגגים בימים אלה, גם הם שהיו יהודים חרדים וכוהנים, נטלו לעצמם בנוסף לכתר מלוכה גם את כתר הכוהן הגדול. הפרושים, שהיו מנהיגיהם הרוחניים של רוב העם, לא ראו זאת בעין יפה. דעתם לא היתה נוחה מהתנהלות זו של בית המלוכה, דבר שגרם לחיכוכים רבים.

אירופה מימי הביניים ועד לעת החדשה סבלה מהתערבות הכנסייה במערכת השלטון. האפיפיורים הכתירו מלכים וקיסרים. ועד כמה שניתן לנו לשפוט בעניין, זה לא היה טוב לא למדינה ולא לעם.

ארה“ב עם היווסדה ובעיקבותיה גם מדינות אירופה (במידה זו או אחרת) השתחחרו מעולה של הכנסייה ויצרו הפרדה בין הדת למדינה. זה היה טוב למדינה וזה היה טוב לכנסייה. עבור מקימי מדינת ישראל ולוחמי מלחמת השחרור, שברובם היו בעלי השכלה מערבית, היתה גישה זו מובנת מאליה. אבי ז“ל, שהיה רב ויהודי חרדי, ואשר השתתף במלחמת השחרור, סבר כדבר המובן מאליו, שאין על הדת להתערב בענייני המדינה, כמו שאין הדעת סובלת שהמדינה תתערב בענייני הדת. אלא שמאז זרמו הרבה מים בירדן ועל המשך ההתפתחות ועל המצב כיום אין צורך להרחיב את הדיבור, הוא מוכר. הדוגמאות שאנחנו חווים אצל שכנינו במזרח הקרוב, המראות את ההקצנה הגוברת בקבוצות הדתיות ובהשתלטותן או בנסיונות השתלטותן על המדינות ועל אזרחיהן, גורמות לדאגה גוברת לא רק אצלנו, כי אם ברוב המדינות הדמוקרטיות.

סכנה מעין זו, בין אם היא צפוייה בעתיד הקרוב או הרחוק בישראל, אומנם איננה על סדר היום הפוליטי בארץ, אבל נושא ההפרדה בין הדת למדינה היא עניין שמעסיק כבר חלק ניכר בציבור החילוני. אבל לא רק ישראלים חילונים חייבים להיות מודאגים מההתערבבות של שתי מערכות אלה, הדת והמדינה, אלא גם והעיקר יהודים דתיים חייבים להיות חרדים מהמצב הזה. אלא שמי שעומד בראש הפירמידה הדתית, כלומר מנהיגי הציבור הדתי ובעיקר החרדי, אינם רוצים או שאינם יכולים או שאינם מעוניינים להביע או לנקוט עמדה. יהודי חרדי אחד, שהביע את דעתו בגלוי ובראש חוצות, ואשר לדעתי חשוב להביא את עמדתו לרבים, הוא הרב דב הלברטל, מרצה למשפט עברי שבעבר היה ראש לשכת הרב הראשי לישראל. מכל מקום אין לחשוד בו שהוא מייצג אינטרסים של חילוניים ושהוא נגד הדת. על כן אני מביא כאן כתבה שפירסם בזמנו בעיתון ואשר על דעותיו, כפי שהן באות לביטוי בכתבה, חזר בשידורים שונים ברדיו ובטלויזיה.

 דב הלברטל | כן, להפריד

 כאדם דתי חרדי אני עומד לכתוב דברים חריפים, אבל איני יכול שלא לכותבם, מתוך תחושה שהגיע הזמן לשינוי רדיקלי. לצערי, איאלץ להתמקד בחסרונות ובכישלונות ולא לעסוק ביתרונות ובהישגים. כשם שהכיבוש משחית – כפי שמודים גם אלו הרואים צורך בכיבוש – כך הפוליטיקה משחיתה את הדת. החיבור בין הפוליטיקה לדת הוא מעגל חוזר של פגיעה מוסרית ושנאת אחים. הממסד הדתי משחית את מרקם המדינה והמדינה משחיתה את רקמת הדת, וחוזר חלילה. הפתרון היחיד הבא בחשבון, לטובת הדת ולטובת המדינה, הוא לאמץ את הסעיף הראשון בחוקה האמריקאית, הקובע הפרדת דת ומדינה.

איני סבור שיש אדם שחייב לממן את אמונתי. אין זה מוסרי שהציבור החילוני יממן את האברכים, או את הילודה הברוכה בקרב החרדים. אין דבר מקומם יותר מתופעה של קבלת סכום נדיב מידה של החברה החילונית, ויריקה בפניה. הציבור החרדי מתקומם נגד ערכי הציבור החילוני – הציונות, היצירה, הגיוס לצבא, השוויון בין המינים ועוד. עם זאת, אין לו היסוסים כלשהם בבואו לדרוש ולקבל מימון – שיעודד התגרות נוספת. הבה נהיה כנים. אין שום הצדקה שציבור חילוני יממן את הבזים לערכיו.

הפתרון שאני מציע הוא לטובת הדת יותר מאשר לטובת המדינה. איני רוצה להשתייך לחברה כופה. איני רוצה להשתייך לחברה שיש בה המסיתים לגזענות, ואיני רוצה להשתייך לחברה דתית כפוית טובה. כיווני מחשבה מעוותים אינם חלק מההלכה היהודית ומקורם בפרשנות מעוותת, הנובעת בעיקרה מהחיבור המאוס שבין הפוליטיקה, הממסד והדת. הקהילה היהודית בארצות הברית לא תעז לחסום רחובות ולפגוע בשוטרים בגלל פתיחת קניון בשבת. שם בוודאי לא ייצאו בעצומת רבנים הקוראת שלא למכור ולא להשכיר בתים לנוכרים.

הגיע הזמן לומר די: די למפלגות הדתיות; די לתופעה המבישה של התעסקות בתקציבים לצרכים עצמיים ובהתעלמות מהמדינה ומהעולם; די להשחתה המוסרית והאסתטית של הדת, די לכפיית חוקים על ציבור שאינו מאמין בהם.

בפרפראזה על נאומו של מרטין לותר קינג, אומר שיש לי חלום: יש לי חלום לניתוק הפוליטיקה מהדת; יש לי חלום שילד חילוני ילמד את מקורות היהדות מתוך אהבה, ולא מחשש מוצדק לתוצאות המשתקפות בחלון הראווה של הממסד הדתי; יש לי חלום להשתייך לחברה דתית חרדית מתונה ורחבת אופקים, שסיסמתה „חיה ותן לחיות“.

לעתים נדמה, שתודעתה של החברה הדתית החרדית מתעצבת מתוך תחושה של נרדפות. נראה כי תחושה זאת מעניקה לה את הגדרתה ואת זכות קיומה, כאילו בראש סדר היום של הנשיא ברק אובמה או של בית המשפט העליון עומדת השאלה כיצד למגר את היהדות הדתית. מה הפלא שעם תודעה חברתית כזאת פורחות אנטישמיות ושנאת יהודים? מה היינו אנחנו חושבים על כת דתית מתנשאת, מרוכזת בעצמה, שרואה בעצמה אור לאחרים אך זורעת מחלוקת ובידול?
יש לאפשר לכל אחד, יהודי או גוי, לחיות לפי אמונתו מתוך שוויון אזרחי ומתוך הכרה אמיתית בזכויות האנושיות הנתונות לכל בני האדם שנבראו בצלם אלוקים. דבר אחד ברור, אין אופציה גרועה יותר מהחיבור בין דת לפוליטיקה.

שבת שלום