Paraschat haSchawua: Acharei mot

0
38

חומש ויקרא פרקים ט“ז – י“ח…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: אחרי מות – תשע“א

אחד היצרים החזקים ביותר המניעים את האדם ושולטים במעשיו הוא יצר-המין. הנושא היה על סדר היום עוד לפני שהוגה הפסיכואנליזה פרויד, התחיל להתעסק בעניין. כבר התורה מקדישה לנושא זה פסוקים רבים. הם נדונים בפרשה שלנו ונקראים בלשון התורה דיני עריות.

בדיני עריות נידונים כל האיסורים שאסרה התורה בעניין קיום יחסי מין. נא לזכור, שבאופן כללי גישת התורה וגישת היהדות כלפי יחסי אישות היא חיובית בהחלט.

לענייננו כאן חשוב להסביר, איך הבינו חז“ל בכל הדורות, ראשונים ואחרונים, את התייחסות התורה לנושא אחסורי העריות. נקודת המוצא, היא, שדינים אלה אינם מצוות שבין אדם לחברו אלא מצוות שבין אדם למקום. למה הכוונה?

היינו יכולים לחשוב, וזה כנראה מה שמניחים רוב בני-ברית, שדיני העריות באים להסדיר את יחסי המין בתוך המשפחה וכן מחוץ למסגרת המשפחתית, ולכן הם דיני מוסר רגילים, כלל אנושיים, כמו „לא תגנוב“ למשל, וההתייחסות למצוות אלה היא כמו למצוות רגילות בין בני האדם. אבל חז“ל הבינו שזה לא כך. מתוך ההקשר הכללי ומתוך הנוסח היה ברור להם כבר מתמיד, שהמצוות הם כלפי השמיים. והעובר על המצווה חוטא באופן חמור ביותר כלפי המקום, כמו למשל במצוות הנוגעות ליום הכיפורים.

חז“ל ידעו, שיצר המין הוא אחד היצרים החזקים, שהשליטה בהם קשה ביותר. הם אמרו למשל בגמרא „אין אפוטרופוס לעריות“, כלומר בענייני מין אין לאדם בדרך כלל שליטה עצמית ולכן אי אפשר לסמוך על עדותו לגבי עצמו. השליטה ביצר זה היא משימה חשובה ביותר ודיני העריות מכוונים לשם כך. מגמת התורה היא, שבאמצעות החיובים והאיסורים החמורים בדיני האישות, ילמד האדם להתגבר על יצריו המיניים העזים וכך יוכל להקדיש עצמו לעבודת הבורא.

וכאן אני מגיע לאחד הדברים החשובים או נגיד לאחת המטרות החשובות שהתורה הציבה למאמיניה. אני מתכוון לשליטה העצמית. הדרך שבה התורה דורשת לקיים את המצוות שבין אדם למקום מחנכת לשליטה עצמית גבוהה ולביקורת עצמית. כי כאן אין לנו עניין עם ההיגיון. אלא רק קיום הצווים האלוהיים. מבחינת ההיגיון או המוסר האנושי הכללי אין בזה לא טוב ולא רע אם בני משפחה קרובים מקיימים יחסי מין. מוכר לנו הסיפור על בנות לוט ששכבו עם אביהן והרו לו (בראשית פרק י“ט) ולא היה בזה כל פסול. קיימים עוד ציוויים רבים, שמבחינת ההיגיון שלנו, הם לא מחוייבי המציאות. למשל אכילת חזיר. לדוגמה, ר‘ אלעזר בן עזריה אומר:

מניין שלא יאמר אדם אינני יכול לאכול בשר חזיר, אינני יכול לבוא על הערוה? אני בהחלט יכול, אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך (ספרא קדושים פרשה י ד“ה פרק יא).

במילים יותר פשוטות. זה לא חוכמה להגיד שלא בא לי לאכול חזיר, כי אני מתעב את זה. טבעי בהחלט להגיד, אנסה בשר חזיר, אולי זה טעים. או למשל הצום ביום כיפור: אם אני צם מפני שבמילא אני אוהב לצום מפעם לפעם ונהנה מזה, אני לא מקיים את מצוות הצום. כתוב בתורה „ועיניתם את נפשותיכם“ ואם הצום הוא הנאה אז עברתי על החיוב.

ולמה נתפסתי לנושא זה? רבות אני נתקל באנשים שמכורים למשהו (נגיד סיגריות או זלילה או שתייה וכל כיו“ב) וטוענים שאינם מסוגלים להיגמל. מי שקיבל חינוך לשלוט בעצמו, לא ייתקל בבעייה זו. אבי ז“ל, וכמוהו יהודים רבים, עישן כל חייו, והרבה. אבל משנכנסה השבת ועד לצאתה לא באה סיגרייה לפיו. ואני חושב, שהחינוך לשליטה עצמית, שהיא לדעת הכל מעלה חשובה ביותר, היקנתה ליהודים, כל עוד חיו בגלות, ייתרון מסויים על פני רוב העמים האחרים.

שבת שלום