(חומש ויקרא פרק י“ב – י“ג)…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: תזריע – תשע“א
הפרשה מתחילה בדיני טומאה וטהרה הנוגעים ללידה ואיך על האשה לנהוג במקרה שהיא יולדת.
התורה ממשיכה בנושאים: ספחת, בהרת, צרעת, שחין ועוד מחלות עור שונות ומשונות. אלה מתוארות בפרשה זו בהרחבה ולכהן, שמשמש גם רופא, ניתנים כללים, איך לאבחן את המחלות ואת דרך ריפויין.
מה לאמונה באל הייחודי הזה, שנגלה לאבות האומה ולעם ישראל, ואשר כל כולו אינו אלא משהו מעבר להבנת האדם ומעבר למושגים האנושיים, מה לאמונה זו ולכללים העוסקים בגופו של האדם, ומה עוד, בדברים שממש לא נעים לדבר עליהם (בלשון המעטה)?
זה עניין עקרוני בדת ישראל, שיש לה תפיסה מסויימת לגבי טבעו של האדם. במילים אחרות: הקונצפציה של הדת כפי שהיא באה לידי ביטוי בתורה, היא קונצפציה שתופסת את האדם בשלמותו. האדם הוא מה שהוא, על כל הטוב ועל כל הרע שבו וגם כמובן על כל חלקי גופו וכל מה שקורה לגוף זה.
במילים פשוטות: האדם הוא יחידה אחת של בשר ורוח. אין הפרדה בין גוף ונשמה. והעיקר: האדם המאמין נדרש לעבוד את אלוהיו עם כל כולו. הוא לא עובד את האלוהים רק ברוחו, אלא בכל הוויתו. ולכן חשוב ביותר מבחינת התורה, שהאדם יהיה בריא ונקי מכל בחינה שהיא, בין אם מדובר במחלות עור, בין אם מדובר במערכת העיכול, בין אם מדובר ביחסי מין; רק האדם השלם מבחינה רוחנית, נפשית וגופנית הוא אדם שלם, שנאה ויאה לו לעבוד את יוצרו.
בהקשר זה חשוב להזכיר שחכמינו הלכו בדרך זו. בתלמוד הם דנים למשל בהרחבה בכל הנושאים הטריויאליים, הפשוטים כביכול, השייכים לעולם הגשמי, שאין להם כביכול עניין עם הרוחניות.
למה אני מוצא לנכון להרחיב את הדיבור על עניין זה? מה זה חשוב?
זה חשוב על מנת להבין את ההבדל בין הגישה הנוצרית לגישת דת ישראל. הנוצרים קיבלו את הקונצפציה של היוונים בגישה לגבי האדם. קונצפציה זו מבחינה בין החלק הרוחני לחלק הגופני שבאדם. כאילו האדם מורכב משני אלמנטים: יש גוף ויש רוח. זה לחוד וזה לחוד.
קונצפציה זו של הנצרות יצרה את הגישה, שחשיבות עליונה היא הנשמה, הרוח, האמונה, כלומר מה שמתרחש בתודעתו של האדם. הגוף והחיים הגשמיים לא חשובים. היעקר זו הרוחניות. זה גרם לנוצרים להיות להוטים להציל את נפש האדם, זו שמאמינה באלוהים. הגוף הוא זניח ומישני. ולכן למשל העלו בימי הביניים אנשים על המוקד, על מנת להציל את נפשם למען אמונתם. הגוף אינו חשוב, הוא מישני ולכן הוא יכול להישרף. העיקר הרוח. כך למשל הכחידו שבטים אינדיאנים ואחרים, על מנת להציל את נפשם, ואין טעם להרחיב כאן.
ההבדל בגישה מתבטא גם בעבודת ה‘. אצל הנוצרים עבודת ה‘ היא עניין של עבודה בלב. לנוצרים לא חשובה עבודת ה‘, כפי שהיא מובנת ביהדות, שהיא עבודה ממש: תפילה, תלמוד תורה וקיום מצוות. לנוצרים חשוב בלבד, שהאדם יגיד שהוא מאמין במה שהם מצפים ממנו להאמין, והרי הוא נוצרי כשר לכל דבר. ויש על עניין זה בדיחות יהודיות רבות.
אבל אחת הבדיחות היהודיות, שעדין לא סופרה, היא: שגם בין היהודים יש לא מעטים שקיבלו גישה זו והם חושבים, שאם הם יגידו „אני מאמין באלוהים“, זה פוטר אותם מלקיים את המצוות שבתורה. כוונתי בעיקר למצוות שבין אדם לחברו.
שבת שלום
