חומש דברים, פרק לב…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: האזינו – תשע“א
פרשת האזינו היא בסך הכל פרק אחד, והיא כוללת בעיקר את השירה שמקובל לקרוא לה „שירת האזינו“, ובכל זאת קשה ביותר למצוא כאן נושא שאני יכול לדון בו.
מה כל הקושי הזה? דרשנים ומפרשים שפכו המון דיו על הרבה דפי נייר כדי להסביר פרק זה, אז למה לי גורמת פרשה זו קשיים? אנסה להסביר:
ניקח את המילים הראשונות: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי. וניקח את המילים המקבילות אצל ישעיהו הנביא (שחי כשש מאות שנה לאחר משה רבנו) בתחילת נבואותיו: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה‘ דִּבֵּר…
שואלים הפרשנים: למה כפל לשון? למה להאזין וגם לשמוע, שזה למעשה היינו הך?
יש המסבירים שקיים הבדל בין שמיעה להאזנה. מישהו מאזין לאחר שמדבר אליו בלחש לאוזן. כלומר האזנה היא לקול שבא אליך מקרוב. ואילו שמיעה מתייחסת לקול שבא ממרחק. ולכן מסביר ר‘ עקיבא, אחד מגדולי התנאים, שמשה רבנו היה בשמיים ודיבר עם השמיים ולכן פתח דבריו בקול נמוך, כיון שהשמיים היו קרובים אליו. ישעיהו לעומתו דיבר על הארץ ופנה תחילה לשמיים, לכו היה חייה להשמעי ברמה קולו ואילו אל האנשים שדיבר אליהם בעירו יכול היה להסתפק בבקשת האזנה.
נניח שהסבר זה מתקבל על הדעת. אלא מה? שדרשן ידוע מהמאה ה-17 טוען בדיוק ההיפך. שהאזנה היא הקשבה ממרחק ואילו שמיעה היא מפה לאוזן. אז מה עכשיו? בעיקר כל אחד מאיתנו יודע, שמילים משנות את הקונוטציה שלהן עם הזמנים. כל אחד מאתנו יודע, שמילים שעוד לפני שנים נחשבו לגסות, הן עכשיו מקובלות ובאופנה. כל דור ומנהגיו ודרכי השמיעה שלו. על מה שאני מתפלא זה, שחכמינו לא חשבו על כך, ויכול להיות שלא רצו לחשוב על כך.
דוגמה נוספת. משה ממשיך בדבריו: יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי. ההסבר הפשוט של „יערוף כמטר“ הוא, שהלקח שאני מלמד אתכם יטפטף כמטר. והנה אחד החכמים טוען שהמילה „יערוף“ לקוחה מהשורש „עריפה“, כמו לערוף את הראש, כלומר הריגה. לא אכנס עכשיו להמשך הרעיון של חכם זה, כי זה יעייף את הקורא וגם אותי. רציתי פשות להראות בדוגמאות אלה, כמה קשה ומסובך יכול להיות לימוד התורה, אם מנסים למצוא בה הסברים נסתרים, סודות כמוסים, רמזים וכיו“ב.
כאשר לראשונה בהיסטוריה נקראה התורה בפני בני ישראל, זה היה כנראה בתקופת עזרא הסופר, אשר הוא ואנשיו למעשה חיברו את כל המגילות שנותרו אחרי גלות בבל ויצרו את האסופה שאנחנו קוראים לה תנ“ך. ובכן כתוב בספר נחמיה (ח, ח):
וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא.
עזרה הסופר הכהן והלויים הקריאו את התורה בפני העם, הם קראו וגם הסבירו את מה שכתוב. השפה שהיתה שגורה בפי העם היתה בעיקר ארמית, כך שהיה צריך לתרגם להם את הכתוב. אגב מאז אתו זמן (כאלפיים וחמש מאות שנים) התקבל הנוהג של קריאת פרשת השבוע וכנראה גם המנהג של הדרשנים לשאת דיברי הסבר. אם נחזור עכשיו לפסוק לעיל מספר נחמניה נקלוט דבר פשוט: שמי שרוצה להבין במקרא, חייב לקרוא בספר תורת האלוהים בשום שכל, כלומר להשקיע משכלו. בלי להפעיל את השכל לא יעזור כלום, גם לא יעבוד שום דבר. חייב האדם להפעיל שיקול דעת הגיוני סביר על מנת להבין את הכתוב.
שבת שלום
