אחד הקריטריונים להבנת מהותו של הנביא נותן לנו משה רבנו במלים: נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָ“ה אֱלֹהֶיךָ. חשוב לשים לב למילה כָּמֹנִי, היא מרמזת על כך, שהנביא הוא למעשה המנהיג, השליח הרוחני והמנהיג הלאומי. (במידרש מוענק לו לפעמים אפילו התואר מלך). משה מתכוון כאן במונח נביא לאדם כמוהו, כלומר למנהיג לאומי מכל הבחינות…
ראה – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
אלוהים אומר למשה (פרק יח): נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּו. התורה היתה ערה לתופעה של נביאי שקר ולכן היא מוסיפה הבהרה: וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהוָ“ה. כלומר במקרה של ספק, הקריטריון הוא, אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהוָ“ה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהוָ“ה. התשובה אינה מספקת. כי כפי שמסתבר מפרק יג יכול להיות שהאות והמופת של נביא השקר אכן יתקיים ואיך ניתן יהיה להבדיל אז בין הנביא שנשלח ע“י ה‘ ומדבר בשמו לבין נביא השקר המתיימר בלבד לדבר בשם ה‘.
בתורה אין למצוא קריטריון משכנע להבחנה בין נביא אמת לנביא שקר.
מבחן חשוב ניתן למצוא אצל ירמיהו הנביא, שהיו לו מריבות עם נביאי השקר. בפרק כג, כב, הוא מסביר איך לזהות נביא אמת:
וְאִם עָמְדוּ בְּסוֹדִי וְיַשְׁמִעוּ דְבָרַי אֶת עַמִּי וִישִׁבוּם מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם. כלומר המבחן הוא התנהגותו המוסרית של המנהיג. הנביא או המנהיג בהתאם לדעת התורה ולאמונת ישראל חייב להטיף לעם ללכת בדרך הישר, חייב לדאוג לכך שהעם ילך בדרך הטובה, ינהג על פי כללי המוסר, ואם לא עשה זאת, חזקה עליו שהוא נביא שקר, וכמובן שאינו מתאים להנהיג את העם.
בית המקדש הראשון
לאחר ששלמה המלך סיים את הקמת בית המקדש, בעת חנוכת הבית הוא נושא תפילה לאלוהים: „האמנם ישב אלהים על הארץ. הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (יכילו אותך), אף כי הבית הזה אשר בניתי“ שלמה מבין שלא הארץ ולא השמיים, שהיוו למעשה את היקום כולו, אינם מקומו של השם. ועל מנת שלא להותיר ספק, הוא מתפלל, שעיני אלוהים תהיינה „פתוחות אל הבית הזה … אשר אמרת, יהיה שמי שם“. רק על שמו של אלוהים ייקרא הבית ותו לא.
ספר דברים חוזר במקומות רבים על הביטוי „לשכן שמו“, כמו למשל וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה‘ אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם (יב, יא). המשכן נועד להוות סמל בלבד.
אבל ברור שמשפט זה אומר דרשני. כי אם היקום, כדברי שלמה, אינו מכיל את אלוהים, היכן הוא נמצא והאם הוא נמצא בכלל? גם אם לא ננקוט בגישה הדתית, על פיה האמונה באלוהים היא חובה, אלא נלך בדרכם של הפילוסופים, הדורשים, שאלוהים הוא מחוייב המציאות, נותרה השאלה בעינה, היכן הוא נמצא?
רד“ק (רבי דוד קמחי, 1160 – 1235, מגדולי פרשני המקרא) מסביר את דברי שלמה: „כי … אין לך מקום שיכילך כי אתה מקום העולם ואין העולם מקומך, הבית שבניתי לך אינו אלא על דרך המשל, שיהיה רצונך וכבודך נמצא בבית הזה לשמוע אל התפלה“. אין היקום מקומו של אלוהים, מסביר רד“ק, אלא אלוהים הוא מקומו של היקום. אלוהים אינו קיים בתוך היקום, אלא היקום קיים בתוך אלוהים. על מנת לתת לזה דימוי ציורי: אלוהים גדול מהיקום, עוטף אותו ומכיל אותו בתוך עצמו.
מלבי“ם (ר‘ מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר1809 –1879 ) מבהיר את עניין המשל: „שלא תחשוב שישיבת ה‘ על הארץ הוא כפי מחשבות ההמון, שיושב וחונה במעון, שזה דבר בטל, כי הנה השמים ושמי השמים לא יכילו אותו, כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ומכל שכן שלא ישכון בבית בנוי בידי אדם. ישיבתו על הארץ הוא רק כינוי להשגחתו שם בקביעות לשמוע תפילות ולהשגיח בהשגחה פרטית על צרכי עמו…“
הרעיון המונותאיסתי שמקורו אצל אברהם אבינו, השיל עם הזמן את הסיגים של האמונות הפגאניות ילדותיות והזדכך לאמונה שאינה זקוקה לאביזרים תחליפיים. הסכנה בתחליפים שהם הופכים בהכרח לעבודת אלילים. וכמובן שגם בית או משכן שמסמל כביכול את שמו של אלוהים, מועד לשמש לעבודה זרה.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
