פתירת החלומות, כאז כן עתה, הפכה למקור הכנסה לרמאים שניצלו את תמימי העם. לחז“ל היתה עמדה שלילית לנושא…
מיקץ – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
„אמר רב חסדא, שלא יבהילוך חלומות רעים“. הגמרא מספרת על שמואל, שכאשר היה רואה חלום רע, היה נוהג לומר „וחלומות השוא ידברו“ (זכריה י, ב), וכאשר היה רואה חלום טוב, היה נוהג לומר „וכי החלומות שוא ידברו?“
רבי בנאה מספר, שעשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים. „פעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם. מה שפתר לי זה לא פתר לי זה וכולם נתקיימו“. נראה שרבי בנאה מתלוצץ על חשבון פותרי החלומות ומגחיך אותם. עוד מסופר על אביי ורבא, שניהם מגדולי חכמי בבל, שהלכו אל פותר חלומות. הם נהגו לספר לו על חלום זהה שחלמו. אביי היה משלם לו עבור שרותיו ורבא לא נהג לשלם. לאביי פתר את אותם החלומות עצמם בצורה חיובית ואופטימטית ואילו לרבא ניבא על אותם חלומות עצמם צרות צרורות. לבסוף נמאס לרבא והוא שילם לו ומאז זכה לקבל רק פתרונות טובים.
לפני אלפיים שנה לחכמינו לא היו ידיעות מעמיקות במדעים כמו היום, אבל נסיון החיים לימדם את מה שחשוב היה לדעת, בעיקר במה שנוגע לרמאים ושרלטנים. גם לחלק מרבנינו היום אפשר היה להמליץ, ללמוד מנסיונם של חז“ל.
ראוי שהמנהיגים ישמשו דוגמה לעם
בפרשתנו השבוע מפענח יוסף למלך פרעה את חלומו, ומסביר לו את העתיד לקרות בשבע השנים הראשונות, השמנות, שלאחריהן תבואנה שבע השנים הרזות, כלומר הרעב. יוסף גם מייעץ לפרעה כיצד לנהוג:
ְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע. וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ. וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב.
הטקסט ברור ואינו טעון הסברים נוספים. רק שיש מילה אחת מיותרת בטקסט. פסוק ל“ד מתחיל במילה „יעשה“. במילה זו אין צורך ולכאורה היא חסרת משמעות. חכמי המדרש מצאו לזה הסבר פשוט ומאיר עיניים. יוסף מציע לפרעה להטיל על העם מיסים כבדים. חמישית מכל תנובת השדה לאסוף למחסני המדינה. זה עול קשה מאד לאיכרים, שכידוע מאז ימות עולם אינם עשירים גדולים. ולכן מציע יוסף לפרעה ללכת בראש העם ולשמש דוגמה, היינו שגם הוא כמלך ממלא את תפקידו ומפריש חמישית מיבולו לצורכי העתיד. זה בא לידי ביטוי במילים „יעשה פרעה“, כלומר תחילה יעשה פרעה וגו‘.
חשוב היה לחז“ל לקחת את העצה הזו של יוסף ולהצביע עליה כעל משל, שראוי לאמץ אותו לדורם הם ולכל הדורות.
הפרדה בין הדת למדינה
התורה מספרת לנו: וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה… רַק אַדְמַת הַכוהֲנִים לא קָנָה כִּי חוֹק לַכוהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָ (בראשית מז, כ).
החוק במצרים אסר על הלאמת או קניית אדמות הכוהנים, שהיו קנויות להם לעולמים. מבחינה כלכלית מוסד הכהונה היה עצמאי ללא תלות במלך. בני ישראל הפנימו את הכלל, שסדרי שלטון תקין מורות על הפרדה בין השילטון הממלכתי לבין כוהני הדת. גם בממלכת יהודה נהוגה היתה הפרדה בין שילטון המלכים לבין הכהונה הגדולה. מלכי החשמונאים האדוקים בדתם, נטלו לעצמם בנוסף לכתר מלוכה גם את כתר הכוהן הגדול. הריכוזיות לא עשתה שרות טוב לעם. חיכוכים עם מנהיגיו הרוחניים של רוב העם, הפרושים, היו בלתי נמנעים. ניגודי האינטרסים שבין הדת למדינה לא ירד מאז מסדר היום הפוליטי.
ארה“ב עם היווסדה ובעיקבותיה גם מדינות אירופה (במידה זו או אחרת) שמאסו בשלטון הכנסייה, הפרידו את הדת מהמדינה. זה היה טוב למדינה וזה היה טוב לדתה. עבור מקימי מדינת ישראל ולוחמי מלחמת השחרור, שברובם היו בעלי אוריינטציה מערבית, תאמה גישה זו את ציפיותיהם. אבל עם חלוף הזמן חלו תמורות ועל המצב כיום אין צורך להרחיב, הוא מוכר.
הרב החרדי דב הלברטל טוען, שהממסד הדתי משחית את מרקם המדינה והמדינה משחיתה את רקמת הדת, וחוזר חלילה. הפתרון היחיד הבא בחשבון, לטובת הדת ולטובת המדינה, הוא אימוץ ההפרדה בין השתים. יש לאפשר לכל אדם, יהודי או גוי, לחיות לפי אמונתו מתוך שוויון אזרחי ומתוך הכרה אמיתית בזכויות האנושיות הנתונות לכל בני האדם שנבראו בצלם. אלא (אפשר להוסיף לכך) שהעומדים בראש הפירמידה הדתית, אינם מעוניינים להיפרד מהכוח שמקנה השילטון.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
