עיקרון נוסף על אלו שהגה הרמב“ם ושהוזכרו בשבוע שעבר הוא ההבחנה בין דת ואמונה, כפי שהיטיב להבהיר „הנשר הגדול“…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: קדושים
אמנם לא נאמרו הדברים במילים אלה ממש, אבל הבחנה זו מסתברת מהניתוח להלן:
בין חכמי התלמוד מתעוררים כידוע ויכוחים כמעט בכל נושא. הלצים אף יאמרו, שאם חכם אחד יטען לבן, יטען חברו שחור; יטען אחד כשר, יטען חברו טמא. כך מתלבנות הבעיות ולא תמיד מסכימים כולם על פתרון או תשובה זהים.
במשנה (סנהדרין י, ג) התעורר ויכוח בין החכמים על הפסוק „כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא“, הנאמר בתחילת לימוד פרקי אבות. יש בין החכמים הטוענים, שקבוצות שונות מכלל ישראל אינן זוכות לחלק בעולם הבא. המחלוקת כשלעצמה לא יושבה. בממחלוקת זו והדומים לה מסביר הרמב“ם: כל ויכוח בין חז“ל שאינו עניין לקביעת הלכה, אלא עניין של השקפה, או דעה, או אמונה, או ספקולציה, אין צורך ואין גם אפשרות להכריע מבחינה הלכתית. יכול כל אדם להביע השקפה זו או אחרת וזו זכותו. כאשר דן הרמב“ם על האמור במשנה לעיל ועל הויכוח שהתעורר בין החכמים, הוא מדגיש, שאין לנו אפשרות לקבוע, למי יש חלק לעולם הבא, כמו שאין לנו אפשרות לחזות, באם עשרת השבטים עתידים לחזור עם בוא המשיח ואיך ייראה העולם עם בואו, והאם לא יטרוף עוד הזאב את הכיבשה וייהפך צמחוני וכל כיוצא בזה.
פן זה של הגישה לשאלות ההלכה ולעניין הבעת דעה זו או אחרת, הודגשה אצל הרמב“ם במספר מקומות בחיבוריו השונים. כאשר דן הרמב“ם במחלוקת בעניין „המים המאררים“, הוא חוזר ומדגיש: „וכבר אמרתי פעמים רבות, כשיש מחלוקת בין החכמים בסברת-אמונה, שאין תכליתה מעשה מן המעשים, אין אומרים הלכה כפלוני“ (סוטה פ“ג, ה‘). וכן הוא אומר: „כל מחלוקת שתהיה בין החכמים, שאינה באה לידי מעשה אלא שהיא אמונת דבר בלבד – אין צד לפסוק הלכה כאחד מהם“ (סנה‘ פ“י, ג‘); „כל סברא מן הסברות שאינה באה לידי מעשה מן המעשים, שתיפול בה מחלוקת בין החכמים – לא נאמר בה הלכה כפלוני“ (שבוע‘ א‘).
במילים פשוטות: כאשר חלוקים החכמים בעניין שאיננו מחייב עשייה, התנהגות, כלומר כשאין עוסקים במצוות-עשה או מצוות-לא-תעשה, אין לפסוק הלכה. כמובן שאין מדובר כאן לדעת הרמב“ם בעניינים מהותיים לדת ישראל, כגון אמונת הייחוד, שהכפירה בה מביאה בהכרח לעבודת-אלילים. או האמונה שהמצוות מדאורייתא ומדרבנן מקורם מפי הגבורה.
מכאן נפתח לנו פתח חשוב להשלמה בין תובנות המתחדשות בעולם המדע לבין דת ישראל. אם קיימת סתירה בין הדעה שהעולם נוצר עם המפץ-הגדול או שנוצר בששת ימי בראשית ככתוב בתורה, אין לה חשיבות, באשר בין הדעה הראשונה לבין זולתה אינה מחייבת אותנו לעשות מעשה. גם תורת האבולוציה של דרווין אינה דורשת הכרעה בין המחייבים לבין השוללים, ויכול כל אחד להביע סברה משלו. אין צורך לאנוס את ההיגיון ואת החשיבה הרציונלית בנסיון עקר ליישב בית הדת לבין ממצאים מדעיים. כל עוד היהודי מאמין באלוהיו ומקיים (או משתדל לקיים) את המצוות, יכול הוא להעסיק את דמיונו ואת מחשבותיו כרצונו. על פי הרמב“ם אם כן, הגישה הפונדמנטליסטית – כמו זו של הנוצרים האוונגליסטים – הדוחה את תורת האבולוציה של דרווין ואף דוגלת בענישת המאמינים בה, פסולה. כך גם באשר לגישה של מי מבני ברית, המפרשים את מילות התורה כפשוטן והמחפשים הסברים קבליים ומיסטיים על מנת לגשר בין פשט התורה לממצאי תובנות המדע, למשל בחיפוש אחר הסבר מדעי לבריאת העולם בששת ימי בראשית, או בהסבר היסטורי ארכיאולוגי להבקעת ים סוף על ידי משה רבנו. גישות אלה לא רק שהן ילדותיות וחסרות בינה, מותר אף לומר שהן מזיקות.
חשוב להדגיש, שלפנינו הבחנה משמעותית בין דעות וסברות וסתם אמונות (אין מדובר באמונות עקרוניות בדת ישראל כגון האמונה בשם-יתברך), לבין מצוות ומעשים. כאשר מדובר במצוות רצוי וחשוב שמחלוקת חכמים תסתיים בהכרעה, על מנת שהעם ידע כיצד לנהוג. לעומת זאת, כאשר מדובר בדעות וסברות, יכול כל חכם לפתח דעה עצמית ולהחזיק בה. אבל אין חובת הכרעה בעניין, מאחר שאין מתחייב ממנה מעשה. עבור היהודי האדוק באמונתו, התופס את הדת בכלים רציונליים כדרכו של הרמב“ם, אמונה ללא כללי התנהגות, ללא מערכת כללים הומנית אתית, חסרה תוכן מהותי. לטעון לאמונה באלוהים היא מס שפתיים שאינו מחייב.
לאור הזרמים ביהדות, ולאור העובדה שרוב יהודי ישראל מגדיר עצמו כמאמין באלוהים, חשוב לזכור, שלאמונה זו אין משמעות כאשר היא חסרה את התשתית החוקית של הדת. ללא קיום המצוות שבין אדם לחברו, ללא ההכרה באיסור לעשוק אלמנות, יתומים, עניים (ניצולי שואה) וגרים, ההשתייכות ליהדות חסרה את אותה ייחודיות שכנראה הבדילה אותה במשך מאות שנים רבות משאר הדתות.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
