כבר דובר כאן על החטא של בני ישראל שזנו עם בנות מדיין בעת שחנו בשיטים. על המגיפה שהטיל אלוהים בעם ושקטלה עשרים וארבעה אלף איש. על פינחס, נכדו של אהרון הכוהן, שהרג את אחד מישראל ביחד עם אחת מדיינית ובכך השכיח את זעמו של האל…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: מטות, מסעי
על הציון לשבח שבו זכה פינחס בקבלו את משרת הכוהן הגדול לו ולצאצאיו עד סוף הדורות. על כך שחכמי ישראל לא היו שלמים עם הדרך שבה זכה פינחס בכהונה הגדולה וחיפשו תירוצים על מנת להבהיר, שמוטיב הקינאה אינו יכול לשמש סיבה להריגת אדם. כל זה ידוע. ושוב אנחנו נפגשים עם פינחס, כאשר האיזכור שלו כמעט שולי, אבל חשוב להבנת דרכי פרשנות המקרא.
אלוהים מצווה על משה להינקם מהמדיינים במלחמת חורמה. משה מארגן את הצבא, כאשר מכל שבט נבחרים אלף איש, בסך הכל שנים עשר אלף חיילים. משה עצמו אינו מנהיג את הצבא בקרבות. הוא שולח אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ (במדבר לא).
חיילי ישראל מכים את המדיינים שוק על ירך. הם הורגים את חמשת מלכי מדיין, וכמו שהיה נהוג באותם ימים, הם לוקחים בשבי את נשי מדיין ואת הטף, את הבהמות ואת כל בעלי החי המבוייתים הם בוזזים, את הערים ואת היישובים הכבושים הם מעלים באש ובכך מסתיימת המלחמה. הלוחמים שבים עם כל המלקוח והשלל למחנה ישראל.
משה ואלעזר הכוהן וכל נשיאי העדה יוצאים לקראת הלוחמים לקדם אותם בברכה. והנה הפתעה לא נעימה. משה קוצף על המפקדים, שרי האלפים (מפקדי החטיבות) ושרי המאות, על שהחיו את הנשים ולקחו אותן בשבי במקום להרוג אותן. הנשים המדיינים היו חייבות מיתה, כך מסביר משה, מאחר שהן הן שהחטיאו את בני ישראל בשעה שחנו בשיטים כאשר פיתו אותם למעשי זימה. משה מצווה להרוג כל אישה שידעה גבר ורק את הבתולות, שבוודאי לא השתתפו בפיתוי לזנות, הוא מרשה להותיר בחיים ולקחת בשבי. וכמובן שגם הטף נלקח בשבי, כי הילדים, הנערים והנערות היו שלל יקר ערך, הן לשימוש עצמי והן לצורכי מכירה.
לא מענייננו לדון בפן המוסרי של מנהגי המלחמה באותם ימים. מלבד אולי בהערת אגב, שהתורה הנהיגה מספר כללי מלחמה שהיו יותר מוסריים מהנוהג הכללי בעמים.
מעניין מה היה תפקידו של פינחס בכל הסיפור הזה. העניין מחייב פרשנות, מאחר שלא הובהר מפורשות בכתוב. התורה מזכירה שרי אלפים, אבל אינה מציינת מי הנהיג את הצבא. כמעט בלתי אפשרי שלא היה לצבא מפקד כללי ושכל מפקד חטיבה הנהיג את לוחמיו על פי איסטרטגיה עצמית ללא מתאם כללי לכל מפקדי החטיבות. מאידך מציינת התורה „ואת פינחס לצבא“. אומנם מוסיפה התורה, שגם כלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו, אבל אינה מבהירה במדוייק את תפקידו.
ידוע שבני ישראל (אבל גם עמים אחרים) נהגו לקחת למלחמה את ארון הקודש וכלי הקודש, על מנת שהלוחמים יחושו את קירבת אלוהים התומך בהם ומעודד אותם. האם כלי הקודש צעדו בראש הצבא הלוחם או נותרו מאחור, על מנת שלא יינזקו? זו אפשרות אחת. אפשרות נוספת היא, שהחצוצרות צעדו בראש המחנה, כפי שהיה נהוג עד לעת החדשה, על מנת לתת את האותות לזינוק לעודד את המתפרצים הראשונים ולהפחיד את חיילי האוייב.
אני נוטה לסבור, שפינחס היה זה שהוליך את הצבא למילחמה. ראשית מפני שלא הוזכר מפקד כללי כלל, וכאמור צבא ללא מפקד כללי אינו יכול לפעול. כמו כן הוזכר שמו של פינחס מיד לאחר שרי האלפים וכן התפקיד שעליו למלא. ואני תומך סברה זו בעובדה, שפינחס היה מופקד על החצוצרות.
הפריע לחוש הצדק שלי שמשה נזף במפקדי הצבא על שמעלו כביכול בתפקידם ואת פינחס לא הזכיר כלל.
חוקר מיקרא ידוע ופרופפסור באוניברסיטה ידועה (שאינני מזכיר את שמו מאחר שנפטר ולא יוכל להשיב לי) טוען, שלפינחס לא היה תפקיד צבאי ושתפקידו היה להילוות לצבא ככוהן ולשאול באורים ותומים במקרה הצורך. עדות לתפקידו הלא-צבאי של פינחס היא העובדה – כך החוקר – שמשה גער בפקודי-החיל ולא בפינחס. ואני תוהה, האם עובדה זו יכולה באמת לשמש ראייה כלשהי.
למשה יכלו להיות סיבות רבות שלא לגעור בפינחס. למשל שלא רצה לבייש בפרהסייה את מי שאלוהים בחר בו להיות כוהן גדול. פגיעה בדימוי של פינחס, שאמור היה להיות המנהיג הרוחני והדתי של העם, היה פוגע במעמד הכהונה בכללו. וייתכן שלמשה היו סיבות נוספות שלא להזכיר את פינחס עם הננזפים. אין סיבה להניח, שפינחס לא הנהיג את המלחמה.
עינינו הרואות, עד כמה חייבים להיות זהירים בפרשנות המקרא, כאשר אף חוקרי אוניברסיטה ידועים עלולים לעגן טענותיהם במסקנות שאינן מתחייבות מהכתוב ואינן עומדות בביקורת ההיגיון.
בנוסף אני מודה שניטפלתי לפינחס, מפני שהוא עצמו וכן מעמד הכהונה באופן כללי, וכל מה שנהוג לכנות „כלי קודש“, גרמו לתקלות רבות לעם ישראל בהיסטוריה הארוכה שלו.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
