Paraschat haSchawua: Balak

0
70

בפרשתנו יש עניין שהגישה המקובלת אליו בין החכמים ובין פשוטי העם לא הניחה את דעתי ואשר אני עומד שוב לדוש ולהפוך בה. העניין שהעסיק אותי ניתן להגדרה בשתי מילים: בלעם הרשע…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: בלק

בלעם מככב במסורת שלנו על התקן רשע, כגון המן הרשע, טיטוס הרשע ועוד. השאלה שלי פשוטה בתכלית: האם הכינוי רשע מעוגן בטקסט המקראי, כלומר שהוא מסתבר מהכתוב בתורה או שהוא מתבסס על מוסכמה דרשנית או אפילו על דעה קדומה.

הגמרא (בבא בתרא דף יד ע“ב) מונה את מחברי כתבי הקודש, ושם נאמר „משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב“. כלומר שמשה כתב אתה התורה ובנפרד כתב את פרשת בלעם. מדוע קבעו חז“ל קביעה תמוהה זו, איננו יודעים. ייתכן שהיתה בידי התנאים מסורת מיוחדת שאיננו יודעים את מקורה וייתכן שהיתה לכך סיבה אחרת, שלא הובררה. מכל מקום רבו הפרשנים שעסקו בעניין תמוה זה הביעו השערות רבות ומעניינות, אלא שהן בגדר השערות גרידא. מכל מקום בדעתי להתייחס לקביעה זו של חז“ל כאל מסורת המבוססת על ידיעה מפורשת.

מה מלמדת אותנו הפרשה על אישיותו של בלעם. כאשר באים שליחי בלק מלך מואב אל בלעם ומבקשים ממנו לקלל את עם ישראל, מעיד הוא על עצמו, אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָ“ה אֱלֹהָי (במדבר כב, יח). בלעם מצהיר שיהו“ה הוא האלוהים שלו, וזאת, יש לזכור, כותב משה רבנו. משה כידוע לא הכיר את שמו של אלוהי אבותיו, עד שזה ניגלה אליו בסנה הבוער באש. זה מסתבר מהשאלה שמפנה משה באותו מעמד אל אלוהים: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. על כך משיב לו אלוהים, כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָ“ה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. כלומר שהכרת יהו“ה לא היתה עניין פשוט.

מכל מקום הצהרתו של בלעם על אלוהיו היא חד משמעית. הוא מסרב לבקשת המלך ובמקום לקלל את עם ישראל הוא מברך אותו בברכות היפות והמרשימות ביותר המוכרות לנו מכתבי הקודש, ויש ביניהן משפטים בעלי הוד והדר שהפכו לנכסי צאן ברזל בלשון העברית. כגון, „כרע שכב כארי כלביא מי יקימנו“, או נבואתו „דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל“. שלוש ברכות הרעיף בלעם על ישראל ובהמשך הוסיף חזון מרהיב על עתיד העם. אחרי כן פונה בלעם לדרכו ופרשת בלעם מסתיימת וכך גם הסיפור עליו.

התמונה הכללית של הקורא הבלתי משוחד על בלעם היא חיובית. נחזור בקיצור על עיקר התוכן: בלעם מאמין באותו אלוהים שגם בני ישראל מאמינים בו. בלעם אינו חושש להכעיס את המלך בלק ומגלה אומץ אזרחי בכך שהוא מברך את ישראל. אין הוא מתפתה מהמתנות הרבות שמרעיף עליו המלך. אין אף רמז לכך שבלעם היה רוצה לקלל את ישראל ורק נמנע מכך בהתערבות ה‘. ופרט לסיפור היפה על האתון המדברת, שרק מאצעות הדרש נמצא לה הסבר דחוק, הפרשה מציירת לנו דמות חיובית של נביא אומות העולם, שזכה לברך את עם ישראל בשם ה‘.

פרשת בלעם מסתיימת במילים: וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ. ואז מתחיל סיפור חדש על בני ישראל שישבו בשיטים והחלו לזנות עם בנות מואב. על כך יצא הקצף מאת ה‘ אשר כתוצאה ממנו פרצה מגיפה שקטלה עשרים וארבעה אלף איש.

מספר פרקים לאחר מכן מצווה אלוהים את משה למהר לנקום במדינים לפני שייאסף אל עמיו. משה מארגן את הצבא שיוצא למלחמה. הצבא מכה את המדיינים ואת חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב. מה עניין בלעם לכאן, מדוע הרגו אותו? לא נראה שהוא היה איש מלחמה. לא סביר להניח, שאחרי ברכותיו לישראל הצטרף למדיינים במלחמתם, על מנת לעודדם, בעיקר מאחר שצויין שכבר שב למקומו. העניין סתום. בהמשך כועס משה על הלוחמים החוזרים מהקרב על שלקחו את הנשים בשבי ולא המיתו אותן. כי הן, כך משה, היו לתקלה לבני ישראל, כאשר פיתאו אותם, בעצתו של בלעם, לעבודת בעל פעור (פרק לא). מכתוב זה הסיקו חז“ל, שבלעם נהרג על שניסה להדיח את ישראל ביושבם בשיטים, באמצעות בנות מואב.

הרושם המתקבל מקריאת פרק זה, שיש לנו כאן עניין עם שני משה, האחד שחיבר את התורה והשני שכתב את פרשת בלעם. ואולי אף עם שני אנשים שונים. הכל מסכימים, גם חז“ל, שהתורה לא נתחברה על ידי אדם אחד, לפחות הפסוקים האחרונים העוסקים במיתתו של משה לא יכלו להיכתב על ידו. מי לידינו יתקע, שלא חלו בתורה שינויים ותוספות בעריכה הסופית על ידי אנשים בלתי מוכרים לנו? לא יהיה זה מופרך לטעון, שמשה שכתב את פרק לג בחומש דברים לא הכיר את פרשת בלעם. איזכור נוסף של בלעם בספר דברים, פרק כג, עשוי לאשש הנחה זו. שם אומר משה לבני ישראל: וְלֹא אָבָה יְהוָ“ה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהוָ“ה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה. לקביעה זו לא נמצא אף רמז בפרשת בלעם.

סיבות שונות ומשונות יכלו להיות לחכמינו על מנת להדביק לבלעם תווית של רשע, וגם אני הבעתי על כך בעבר את השערתי. אבל דווקא פרשת בלעם יכולה להוות דוגמה מובהקת לכך, שלא אל כל פרשנויות חכמינו יש להתייחס כאל אמת צרופה.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com