הסיפור על קורח ועדתו ידוע. קורח, דודנם של משה רבנו ואהרן הכוהן הגדול, וחבורתו ועוד כמאתיים וחמישים ראשי אבות מבני ישראל, מתקוממים נגד שילטונם של שני האחים וטוענים לזכויות שוות ורוצים להשתתף בהנהגת העם. סופה של ההתקוממות מסתיים בכי רע. המתקוממים נענשים על ידי אלוהים. חלקם נשרף באש וחלקם נבלעים חיים באדמה…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: קורח
זהו בקיצור נמרץ סיפור ההתקוממות וסיפור חיסולה. לאחר מכן מספרת לנו התורה בפסוקים ספורים על מעין המשך לסיפור. בפרשנויות אין כמעט התייחסות אליו, קוראים אותו ביעף וכלאחר יד, בכל זאת מעניין להרחיב עליו את הדיבור.
למחרת האירועים הדרמתיים והטרגיים בהקשר לקורח, מתאספים בני ישראל, אותם האנשים, אשר רק לפני יום הוכיח להם משה באמצעות התערבות האל, שהוא פועל מטעם אלוהים, ומטיחים בו ובאחיו אהרון, שהם אחראים למותם של קורח וחבורתו. הכתוב אינו מציין, שהמתלוננים התכוונו להתנקם במשה ובאהרון, אבל מהעובדה, שמשה ואהרון נמלטים לאוהל מועד ומחפשים מפלט והגנה במישכנו של אלוהים, ברור ממה חששו. לאלוהים, אפשר לומר, נמאס מהעם הנירגן הזה, שמדי פעם בפעם מעורר בעיות. ויש לזכור, שזו לא הפעם הראשונה שבני ישראל מתלוננים ומכעיסים את ריבון העולמים בהתנהגותם הפוחזת. אלוהים מודיע שבכוונתו לחסל את העם סופית ואומר למשה ואהרון להיבדל מהעם, על מנת שיוכל לבצע את החיסול. משה ואהרון אינם רוצים במות העם, הם נופלים על פניהם, כלומר מתפללים ומתחננים על חיי בני ישראל.
משה מצווה על אהרן לרצות את ה‘ באמצעות קורבן וכך להשכיח את זעמו. הוא מורה לו לצאת אל העם עם התקרובת ובאמצעותה לכפר את פני אלוהים. הוא מציין שיש למהר, מאחר שאלוהים שלח את המגיפה והיא קוטלת בעם. אהרן עושה כמצווה, יוצא אל העם, בידו מחתה שעליה הוא מניח את הקטורת ובאמצעות קורבן זה, כך הכתוב, הוא מכפר על העם. אהרן נעמד עם התקרובת בין החיים ובין אלה שבינתיים הספיקו ליפול חללים ואכן המגיפה נעצרת, אלא שבינתיים ניספו במגיפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות מבני ישראל.
זה כל הסיפור ומתקבל הרושם, שהוא הוכנס לכתובים כבדרך אגב. אין בטקסט מומנט דרמתי. הדרמתיות נוצרת במוחו של הקורא, בדימיון. אם נתאר לעצמנו את האירועים, שעבור תיאורם לא הייתי צריך להקדיש למעלה מעשר שורות, כבסרט נע. כלומר שניכנס לאירועים במידבר סיני ונשתתף בהם כסטטיסטים, נחווה דרמה ממשית שלא נבין את פישרה. מדוע בא העם להיפרע ממשה ואהרן על מותם של קורח ועדתו, שלא היה באחריותם ובאשמתם? מה הניע את המון העם לנסות שוב את כוחו של אלוהים, לאחר שיום לפני כן חזה במו עיניו את שקרה למתקוממים נגדו? אני מסופק אם יש לי תשובה על כך. וגם אם נתייחס לסיפורי המקרא כאל משלים ומוסר השכל, כדרך חוקרי מקרא מודרניים, נתקשה להבין, מה רצה המקרא להורות אותנו.
ועל מנת להשלים את התהייה, יש בהמשך לסיפור זה תוספת קטנה, שגם היא מעלה את אותה השאלה.
אלוהים מורה למשה לקחת מכל ראש שבט את מטהו, לציין על כל מטה את שם בעליו, להוסיף את מטהו של אהרן אחיו ולהניח את המטות במישכן. אלוהים מתכוון, כך הוא אומר, להעלות פריחה במטה של אותו אדם מסויים ואותו שבט מסויים שבו בחר להיות משרתו בקודש. באמצעות מעשה נס זה יעזור אלוהים למשה ולהוכיח, במי בחר להיות השבט שישרת אותו. בכך יוסר החשד ממשה ואהרן, שהם בשרירות ליבם לקחו לעצמם את תפקיד הבכורה בהנהגת העם ובשירותי הקודש.
משה עשה כמצווה, הניח את כל המטות במישכן, ולמחרת נמצא מטהו של אהרן פורח, הוא העלה ציף ואף שקד נבט מהציץ. משה הראה לבני ישראל את המסר האלוהי, ראשי השבטים השתכנעו, קיבלו עליהם את הדין, לקחו את מטותיהם ופנו לדרכם.
לא לגמרי מובן לי, מדוע היה צריך נס נוסף, על מנת לשכנע את ראשי השבטים. לדעתי זה היה ביזבוז של ניסים. הקריאה בתורה לימדה את קוראיה, שבאמצעות ניסים ניתן לשכנע את בני ישראל רק לפרקי זמן קצרים, לפעמים ליום אחד בלבד. מדוע טרח אלוהים לחולל נס נוסף לחסרי האמונה האלה, שמזמן כבר התייאש מהם.
לימוד ללא הפקת לקחים חדשים או תובנות חדשות נראה לי חסר תוחלת. לכן, אם להפיק מוסר משני האירועים שהתורה מתארת בתמציתיות רבה, הייתי אומר: בני ישראל היו מאז ומעולם ספקנים שלא האמינו באמונה שלמה באלוהים שבחר בהם להיות עמו. ברוב שנות ההיסטוריה שלהם הם לא שמעו לעצותיו, שניתנו לטובתם. ברוב שנות ההיסטוריה שלהם היו סבל ויגון רב מנת חלקם ובקושי שרדו.
ואנחנו, שטוענים להיות צאצאיהם ויורשיהם, כנראה שאיננו טובים או חכמים מהם.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר: