Paraschat haSchawua: Chukat

0
27

שכר ועונש. עמוק בנפשו של האדם, ואולי נכון יותר לומר בטבע האנושי מעוגן מעין ידע או חוש, המספק לו הכרה יסודית על אותו מנגנון שמנוות את הפעולות והמעשים שמתוגמלים בשכר לבין אלו שתוצאתם עונש…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: חוקת

לא רק בתודעה של המין האנושי מעוגן מנגנון זה, ניתן למצוא אותו אף בין בעלי חיים. בעלי חיים רבים ניתן לאלף בדרך זו, ולא רק זאת, אלא שיש בעלי חיים, המבינים ומכירים מעצמם מנגנון זה והיא מהווה שיקול בדרך התנהגותם. במידה והנסיון הפרטי, בין אם המדובר באדם או בבעל חי, סותר את הההכרה היסודית הזו, עלולה להתערער האמונה בסדרי העולם וקיימת סכנה לפגיעה באיזון הנפשי.

הדת משתמשת בתורת השכר והעונש על מנת להדריך את האדם בדרכו בחיים ובדרך לעבוד את אלוהיו ולשמוע בקולו. האדם המאמין אמור לזכות בשכר על הליכה בדרך התורה ואילו האדם המזניח את ההנחיות האלוהיות אמור להיענש. אבל דא עקא שנסיון החיים מוכיח לנו, כי השכר והעונש אינם עוקבים תמיד למעשים שקדמו להם. כולם מכירים את האימרה „צדיק ורע לו, רשע וטוב לו“. התיאולוגיה והפילוסופיה עסקו רבות בנושא זה ולא נוכל להעמיק כאן. אבל נקל להבין, מדוע לא פסקו חכמי ישראל לחפש תשובה לשאלה הנוקבת, מה היה חטאו של משה רבנו ומדוע נענש בחומרה כזו, שאלוהים לא איפשר לו להיכנס לארץ המובטחת וחייב היה למות בעבר הירדן בארץ מואב. ההסבר שמספקת התורה עצמה אינו מניח את הדעת. כל ההסברים שניתנו על סמך רמזים שבתורה וכאלו הנשענים על פרשנויות הנתמכות בהיגיון, כולם קרובים לאמת אבל אף לא אחת מהם מסוגלת לשכנע שהיא הסיבה האמיתית.

את החתירה למציאת התשובה על שאלה זו, שהחלה כבר אצל ראשוני חכמינו ז“ל ונמשכה עד לעת החדשה, ניתן להסביר בטבע האדם, שכפי שהוסבר, קשה לו להשלים עם העובדה, שהשכר והעונש אינם ניתנים על פי אמות מידה הנתפסות על ידי ההיגיון האנושי. דת ישראל קבעה לכן כלל תיאולוגי יסודי, שהשכר והעונש אינם ניתנים תמיד להבנה על ידי האדם. וכבר הוקדש לנושא זה ספר נפרד בתנ“ך, הוא ספר איוב, שכול תוכנו בנוי על ההתחבטות בין האמונה באלוהים ובצידקת משפטו לבין הכפירה במשפט האלוהי. איוב כידוע סבל יסורים נוראיים, גופניים ונפשיים, שהמיט עליו השטן במטרה שיכפור בהשגחת האל. איוב עמד בנסיון והמשיך להחזיק באמונתו. חכמינו ז“ל שכחו כנראה את מה שמלמד אותנו איוב, היינו שדרכי אלוהים אינן חייבות להיות מובנות על פי ההגיון האנושי.

חכמינו ז“ל כנראה ששכחו עובדה נוספת. היינו שספר התורה איננו ספר היסטוריה וכמובן גם לא ספר ביוגרפיה. למרות הפרטים הרבים שמספקת התורה על אישים שונים, כמו למשל על יעקב אבינו וכמובן גם על משה רבנו, אין בה את כל הפרטים שחייב להכיל כל ספר ביוגרפי. היו בוודאי עניינים שניהל ופעל משה רבנו, שלא פורטו בתורה. אומנת כתוב מפורשות שמניעת הכניסה לארץ כנען היתה עונש מהשמיים. אבל ייתכן שהמעשה שגרם לעונש לא נזכר בכוונת מכוון או שהיו לאלוהים מחשבות אחרות, שהתורה לא רצתה או לא יכלה למנותן.

העיסוק של חכמינו ז“ל בנסיון להבין את סיבת העונש אינו סיבה לבוא אליהם בטרוניה, אבל חייבים להדגיש שהוא מתאים למדרשי אגדה, הפתוחים לדמיון הפורה ואינם מתבססים בהכרח על טקסט המקראי. ואכן אל רוב הפרשנויות וההסברים יש להתייחס כאל מדרשי אגדה, שגם אם חלקם יפים ומשברים את האוזן, אין בהם כאמור אף לא אחד שהוא הסיבה האמיתית.

סוף דבר: תודעת השכר והעונש מוטבעת בישותנו. השכר והעונש הם מיסודות האמונה. השכר והעונש במשפטי האל יישארו לעולם נסתרים מפנינו. היומרה להבין את מניעי האל בדיני השכר והעונש גובלים בכפירה בייחוד האלוהי.

עכשיו לעניין אחר, שיש לו נגיעה או לפחות רמז למדיניות הישראלית הבינלאומית.

בפרשה שלפנינו נימנים דיני פרה אדומה. המדרש מנתח מילים מסויימות המופיעות בתורה ונותן לעמים השונים ציונים. לאור המצב הפוליטי הגיאואסטרטגי בימינו אלה מעניין לציין, שמדרש האגדה (תנחומא פרשת חקת סימן כז), מזכיר את ממלכת פרס ומדי לטובה: „דאמר ר‘ חייא בר אבא, מלכי מדי תמימים היו, ואין להקב“ה עליהן, אלא שעבדו עבודה זרה שקבלו מאבותיהם בלבד“. למרות אחד החטאים הכבדים ביותר, היינו עבודה זרה, שהתורה מחייבת להכחידה, מלמדים חז“ל זכות על פרס ונוקטים לשון סלחנית, כמו שנהוג בהקשר לילדים שלא נהגו יפה. הפרסים אומנם עבדו עבודה זרה, אבל לא היה זה מיוזמתם ומידיעתם הברורה, הם נולדו שלא על פי בחירתם בחברה מסויימת, שבה נהגו עבודה זרה. הם קיבלו את המסורת ואת מנהגי אבותיהם ולכן אלוהים סולח להם ואינו מענישם על כך. חז“ל משמשים על פי המדרש מליצי-יושר של הפרסים לפני הקב“ה.

כך משתנים הזמנים. בימיו של השאה הפרסי, מוחמד רזא שאה פהלבי, היו לישראל שררו יחסי ידידות בין מדינת ישראל לשילטון בפרס. ייתכן שלא ירחק היום ושוב יחול מפנה ביחסי היהודים והפרסים.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com