בקריאת פרשה זו מתעורר הרושם, שמשה רבנו לא ידע, אילו תכונות נדרשות מהשופט. משה רבנו הוציא את בני ישראל ממצריים והוליך אותם במדבר. הסיפור ידוע. אבל במה היה עסוק כל היום לאחר שנפטר מבעיית מצריים? ישב מדי יום ביומו, מבוקר עד ערב, ועסק ביישוב המחלוקות שהובאו לפניו על יד בני ישראל…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: יתרו
מדוע לא מינה משה רבנו שופטים או סתם אנשים בעלי כישורים מתאימים, על מנת להטיל עליהן משימה זו ולהתפנות לסדר היום הלאומי? מתקבל הרושם, שמשה לא ידע בידי מי להפקיד תפקיד שיפוטי ואיך לעשות זאת. משה היה כידוע נביא והבין דברים, או חזה דברים שאחרים לא היו מסוגלים להם. עבורו היה מובן מאליו, שעל מנת לעסוק בנושא כה מסובך, כמו לתווך בין אנשים ולשפוט משפט צדק, האדם נזקק לכישורים מיוחדים ואולי אפילו לעל-אנושיים. הוא לא האמין (כמובן שזו סברה שלי), שמישהו מלבדו יהיה מסוגל למלא תפקיד כה קשה.
עד אשר הגיע יתרו, חותנו של משה, למחנה ישראל וראה את משה בעבודתו והבין, שחתנו, למרות כישוריו הרבים, לא יוכל לעמוד לאורך זמן בעומס כזה. בנוסף, יתרו היה כהן מדיין והיכיר את דרכי העולם והתמצא מכוח עבודתו בניהול מדינה וחברה. מכאן עצתו למשה לגייס מומחים שיעזרו לו בניהול השיפוטי. המומחים האלה חייבים להביא עימם את הכישורים הבאים:
אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע (שמות יח, כא). אנחנו רואים שנימנו ארבע תכונות שעל השופט להביא עימו. ואלה הם, אנשי-חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע.
חז“ל הוסיפו לכך שלוש תכונות נוספות, אותם מנה משה בסוף דרכם במדבר, כאשר חזר בפני העם על כל המוצאות אותם מאז יציאת מצריים: הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים (דברים א, יג). חז“ל הסיקו מכאן, שעל האדם להיות בעל שבע תכונותאלה, על מנת לשמש בתפקיד שיפוטי. אבל נשאלה להם השאלה מדוע לא נימנו כל התכונות ברצף אחד. מדוע הוזכרו בשני מקומות נפרדים בתורה? ועל כך השיבו, שמן הראוי שיתקיימו כאמור שבע התכונות שנימנו, אבל אם אין לפלוני כל שבע התכונות הנ“ל, ניתן להסתפק בארבע, היינו אנשי-חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע. ואם אין בו ארבע תכונות אלה, יסתפקו גם בשלוש, היינו: חכמים, נבונים וידועים. אבל חז“ל ידעו, שגם שלוש תכונות אלה הן נדירות ולכן קבעו, כי במידה שלא ניתן יהיה למצוא אנשים בעלי שבע התגונות הנ“ל הנדרשות משופט, אפשר להסתפק בתכונה אחת בלבד, וזו התכונה הראשונה שנמנתה בספר שמות, היינו אנשי-חיל. הסבר זה לתכונה האחת שניתן בשעת הצורך להסתפק בה, היא כמעט מובנת מאליה, אבל חז“ל, שחיפשו תמיד סימוכין לקביעות שלהם, הסבירו שתכונה זו מסתמכת על הנאמר בספר משלי אֵשֶׁת-חַיִל מִי יִמְצָא (לא, י).
תכונה אחת זו, החשובה מכולן, רצוי שנדע מה תוכנה, למה הכוונה בהגדרה זו. אם להבין אותה בהתאם לכוונה בספר משלי, היינו אשת-חיל, ספק אם זה יספק את הנדרש משופט. אשת חיל היא בהתאם למילון אבן שושן, אישה זריזה, מצליחה במעשיה, אפשר להוסיף לכך, מוכשרת ויודעת להיסתדר בכל מצב. אבל ספק בעיני, אם יתרו, כאשר יעץ למשה לקחת אנשי-חיל, התכוון לתכונות אלה. בדקתי בתירגום הגרמני של הבלשן וחוקר התנ“ך טור-סיני וראיתי שהוא תירגם אנשי-חיל, אנשים בעלי אומץ, פשוט אמיצים. וזה הגיוני, כי המילה חַיִל מקורה בחייל. זה לא רק לעשות חיל, היינו להצליח, אלה להיות אמיץ במה שעושים. ולדעתי פירוש זה הינו גאוני, כי זו התכונה המשמעותית ביותר הנדרשת משופט, כאשר כל שאר התכונות אומנם חשובות וגם אינן זניחות, אבל אינן משמעותיות וקובעות כמו תכונת האומץ. זוהי מחשבה עמוקה שכדאי לתת עליה את הדעת.
שני סיפורים קצרים כמשל להבהרת ההכוונה.
בין הסיפורים הרבים על אחד ממלכי גרמניה החשובים, ידוע הסיפור על הסיכסוך שהתקיים בין פרידריך הגדול, מלך פרוסייה במאה ה-18 לבין בעל טחנת קמח. המלך בנה לעצמו ארמון בפוצדם, אשר בפרוורי ברלין. לא הרחק ממקום הארמון ניצבה טחנת קמח. טחנת הקמח הפריעה לנוף הנשקף ממרפסת הארמון והמלך דרש לסלק אותה. כאשר באו שליחי המלך אל בעל הטחנה, דחה הלה את בקשת המלך וגם לא נכנע לאיומים והטיח בשליחים: יש לנו עדיין שופטים בברלין. בעל הטחנה יכול היה לסמוך על השופטים, שישפטו משפט צדק ללא התחשבות במעמדם של הצדדים. כאשר דווח הדבר למלך, כך מספרים, חייך זה והטחנה נשארה על קנה. הסיפור הפך למשל בסיפרות המשפטית, אף על פי שספק אם יש לו אחיזה במציאות.
הסיפור השני לקוח ממקורותינו. חלקו של נבות היזרעאלי לא שפר כחלקו של הטוחן הגרמני. כאשר ביקש המלך אחאב לקנות מנבות את כרמו, סירב הלה והסתמך על חוקי התורה. הוא האמין ששופטי ישראל יצדיקו אותו בסכסוכו עם המלך. אלא ששופטי ישראל לא היו אנשי-חיל, הם היו פחדנים והסתפקו בדברי עדי השקר שאירגנה אשת המלך וכך יצא, שנבות הוצא להורג כבוגד במלכות ורכושו נפל למלוכה (מלכים א, פרק כא).
שמעתי כהנה וכהנה על שופטי ישראל. ישקול כל אחד לעצמו, אם שופטי ירושלים כיום קרובים יותר לשופטי ברלין של המאה הי“ח או לשופטי ישראל של המאה הט‘ לפני הספירה.
שבת שלום
