Paraschat haSchawua: Wajechi

0
20

מסורת היא במשפחות דתיות, שראש המשפחה בשובו לביתו לאחר תפילת ערב שבת מבית הכנסת, סומך ידיו על ילדיu ומברכם. את ברכתו לבנים הוא מסיים במילים „ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה“…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: ויחי

נוסח זה מקורו בברכת יעקב אבינו לבניו של יוסף, ושם מצטטת לנו התורה את המילים המפורשות:

וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה (בראשית מח, כ).

בסקירה לאחור, כאשר אני מהרהר בסיפורי בראשית, אני רואה כאן בנוסף לתחילתם של תולדות האומה, שני קווים בולטים: הראשון וכנראה החשוב מכל, ולא רק לאומה העברית כי אם לעולם כולו, הוא גילויו של האל האחד והיחיד על ידי אברהם אבינו. מכאן, כלומר החל מאברהם אבינו, ועד לסוף ספר בראשית מכינה התורה את הקורא לקראת הבשורה הגדולה בדבר מנהיגות האומה. בניגוד למקובל לחשוב, התורה לא מעלה על נס את יהודה בנו של יעקב, אלא מתעלת את כל הסיפור לקראת בחירתו של יוסף ושל בנו אפרים להנהגת האומה. בברכת יעקב לבניו זוכה אומנם יהודה, הרביעי בבניו לקבל מעין בכורה, כלומר שהוא נשאר כביכול בכור לאחר שלושת אחיו הראשונים (ראובן, שמעון ולוי) כשלו בחייהם ולא זכו לברכות כי אם לקללות ונזיפות. אמנם יש רמז בברכת יהודה, שהוא ישלוט: לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים, אבל הוא לא ממש זה שנבחר על ידי יעקב כיורשו וכיורש של אבותיו, לעמוד בראש השבטים. כי יהודה, יש לזכור, נושא על גבו קופה של שרצים. האירועים הקשורים אליו ולתמר כלתו, עליהם מדווח לנו המקרא, לא ממש מחמיאים.

ההסבר לכך לדידי פשוט: למרות גדלותם של האבות הראשונים ולמרות תכונות חיוביות שניתן היה למצוא אצל כל משפחת אברהם ובית יעקב, באשר לגדלות הנפש, יוסף עולה על כולם. הנער התמהוני, שנהג לחלום על תפקיד מורם מעם, לא התכוון להרע לאיש ובוודאי שלא לאחיו. מי מאיתנו לא חלם פעם להיות גדול. מכל גדולי האומה לא מצאתי איש, שיהיה נקי מחסרונות או מגרעות כלשהם, לבד מיוסף, ולכן אין להתפלא שההנהגה שואפת לבסוף אליו.

חוץ מעניין אחד, שמן הראוי לדון בו, כיוון שהיו מי שמצאו בכל זאת עילה לטרוניה ואולי אפילו לכתם מסויים באופיו. כידוע לקח ליוסף שנים לא מעטות לעלות ממעמד של עבד, שנמכר על ידי הישמעאלים למצרים על מנת להגיע לגדולה, כמעט למעמד של מלך בארץ מוגריו. והועלו גם טענות, שיצר הנקמה שלט בו וגם חוסר הרחמים. מדוע, כך שואלים, לא שלח ידיעה לאביו, שעודנו חי. מדוע לא התוודע מיד לאחיו, לאחר שזיהה אותם ושיגע אותם בתעלול עם האח בנימין.

לדעתי התשובה על כך די פשוטה, ולהבנתה יש להתעמק בתלאות חייו ובנפשו העדינה. לא על מנת לסלוח להתנהגותו, אלא על מנת להבין שכפי שנהג, כך חייב היה לנהוג. עלינו לזכור שנער מפונק זה, בן זקונים ואהובו של אביו, שהזה בחלומותיו על גדולה, הפך מרגע אחד לשני לעבד, כלומר לסחורה שאין לה זכויות אנושיות. למרות זאת לא איבד את צלם אנוש ונהג תמיד ביושר. אבל הטראומה של אירוע קיצוני מעין זה, נמשכת זמן רב עד שנפטרים ממנה, אם בכלל. בנוסף, ספק בעיני אם היה עושה חסד עם אביו, אם היה מודיע לו באמצעות שליח על קיומו. הודעה כזו וודאי שהיתה מעורר מחדש את העצב בליבו של הזקן, כי האב לא היה מאמין, שהבן נשאר בחיים, הרי ראה את כותנתו מוכתמת בדם. אפשר להעמיק בזה מבחינה פסיכולוגית ולדעתי תמיד נגיע למסקנה, שיוסף נהג באצילות ובחוכמה.

מכל הדמויות העוברות לנגד עינינו בספר בראשית, היחידה הנקייה מכל רבב היא דמותו של יוסף. דווקא משום כך לא כל כך מובן, מדוע ההיסטוריה בחרה ללכת בדרך אחרת. ראש שבטי ישראל, שבט אפרים, היא ממלכת ישראל הגדולה והחזקה, הושמדה, ושבט יהודה שרד. וכמובן בזכותו גם אנחנו שרדנו.

פתיחת ברכתו של יעקב לבניו, לא היתה נבואה, כפי שמקובל לחשוב, למרות דבריו „הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים“ (בראשית מט, א), כי אם חשבון נפש ומשאלה בלבד. בניגוד למה שמקובל לחשוב, יעקב לא היה נביא. כי אחד הסימנים של הנביא, כפי שאומרת לנו התורה, הוא, שדברי הנביא מתקיימים במציאות: אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהוָ“ה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהוָ“ה (דברים יח, יח). אומנם בתקופתו של יעקב אבינו טרם ניתנה תורה, אבל המבחן המנוסח בתורה הוא בנוסף מבחן הגיוני וכל אחד יכול להבינו.

שבת שלום