Paraschat haSchawua: Miketz

0
42

פרשת מיקץ מתחילה במילים – וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר …

פרשת השבוע בחוג המשפחה: מיקץ

מילים תמימות אלה, שכל כולן לא יותר מאשר תחילתו של סיפור חלומו של פרעה, אשר הוא עצמו איננו אלה הסבר לעלייתו של יוסף לגדולה במצרים, בעיקבות פיתרונו על ידי יוסף – והסיפור ידוע – אבל מאידך התחלה סיפורית פשוטה זו גרמה לחכמים שונים להעתיר עליה פרשנויות שונות.

אנחנו נתעכב על פרשנות מדרשית מסויימת, שחשיבותה בהדגשת ובהסברת האמונה הצרופה של עם ישראל, ואשר חכמינו חזרו להדגישה מדי פעם. המדרש שואל שאלה רטורית: והנה עומד על היאור. למה חלם פרעה חלומו על היאור, לפי שאין מצרים שותה [אלא] מן היאור.

היאור, הוא נהר הנילוס, החוצה את מצרים מדרום לצפון ומשקה אותה, לפי שאין גשמים יורדים במצרים, ולכן היאור הוא ממש מקור החיים של המצרים. כך היה בזמנו של פרעה, כך היה לפניו וכך היה אחריו. ללא היאור אין חיים במצרים. היאור הוא לא רק הנהר שמשקה את הארץ ומשמש לה מקור חיים, אלה מאחר שהוא מקור חיי הארץ הוא גם אלוהיו של פרעה. לפי השקפתו של פרעה, אלוהים דואג לבני האדם, הוא הרי יצר אותם ולכן גם תפקידו לדאוג למחסורם ולקיומם. כי מה תפקידו של אלוהים, אם לא הדאגה ליצוריו. פרעה מהרהר תמיד באלוהיו ולכן אין זה פלא שבחלומו הוא קרוב לנושא היאור ולכן הוא עומד בחלומו על היאור. (גם מכאן, בין השאר, הסיקו חז“ל, שעל מה שהאדם חושב ביום, על כך הוא חולם בלילה ויש על כך דיון ארוך בגמרא, אלא שאין זה כאן מענייננו.)

השקפתו זו של פרעה איננה רק השקפה של אדם יחיד זה, אלא לחכמינו הוא מסמל גישה מיוחדת: תפקידו של אלוהים בעולם הוא לדאוג לכך, שעולם כמינהגו ינהג, שהנהר ישתוף את מצרים ויאפשר לאדמה להצמיח תבואה ולהאכיל את המיקנה, והוא הדין בארצות אחרות, ששם יורדים גשמים, וגם שם תפקידו של אלוהים לספק את צרכיו של האדם. זה הצד האחד של המטבע ואילו הצד השני הוא האמונה מזווית ראיה שונה, מזווית הראייה של האמונה היהודית.

אמר פרעה, מי מתקיים על מי אני על אלהי או אלהי עלי, א“ל אתה על אלהיך, הרשעים הם מתקיימים על אלהיהם והנה עומד על היאור, הצדיקים אלהיהן מתקיימים עליהן…

למה מתכוון המדרש במילים אלה (שאני מודה שהם קצת קשים להבנה)? אצל פרעה האלוהים מקיים את האדם, הוא הבסיס לקיומו של האדם, והיאור, הוא נהר הנילוס, מקיים את עמו של פרעה ולכן היאור הוא אלוהי מצרים. את בני האדם שזו דרך חשיבתם ואמונתם מכנה המדרש בבחינת רשעים. הצדיקים לעומתם, אלוהים מתקיים עליהם. כלומר לא האלוהים הוא שעובד ופועל למען האדם, כי אם האדם הוא שעובד את אלוהים, הוא כאילו נושא אותו על גבו ואלוהים כאילו מתקיים על גבו.

חז“ל המשיכו בפיתוח הלך מחשבה זה וקבעו, שלא רק שהאדם חייב לעבוד את אלוהיו, אלא שאין הוא יכול לצפות לשכר, לתמורה על עבודתו או על השרות שהוא משרת את אלוהים. חז“ל גם מצאו לכך ביטוי שהפך לשגור בלשון. „לשמה ושלא לשמה“. הפירוש הוא, שכשהאדם עושה משהו למען העניין עצמו, ללא כוונה לזכות בתמורה או בטובת הנאה, הוא עושה את הדבר לשמו. כשאני נותן נדבה לעני, על מנת לקיים אותו, בלי שהוא אפילו ידע על כך ובלי שיודו לי על כך, אני עושה מצווה לשמה. כשאני לומד תורה מפני שכך נצטוויתי ולא על מנת להפיק תועלת, להתמנות לרב וכיו“ב, זו עבודה לשמה. וכך הוא הדבר בעניין האמונה. שיש אמונה לצורה קבלת תמורה, כמו אצל פרעה, ויש אמונה שלא לשמה, כמו זו הנדרשת מהמאמין היהודי.

כאן מתעוררת בעייה: לא כל אדם מסוגל להגיע להבנת עיקרי הדת, כך שידע לעבוד שלא לשמה. גם ילדים אינם מסוגלים לכך. הם מסוגלים להתמיד בלימוד, רק אם הם יודעים, שהם יקבלו שכר על עמלם, או שיחששו מעונש, אם לא יתמידו. בעניין זה קבעו חז“ל כלל: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן שמתוך שלא לשמה בא לשמה. כלומר שחשוב שהאדם יקיים מצוות, גם אם הוא לא ממש משוכנע שזה מתאים ונוח לו, אבל אם בכל זאת יתמיד בכך, עם הזמן יתרגל להתנהג בסדר, להיות מוסרי, גם אם לא יחייבוהו לכך. ואם אני מבין את חכמינו נכון, הם לא התכוונו רק לבני דורם אלא לכל הדורות, והם לא התכוונו רק לדתיים אלא גם לחילוניים. אשר למצוות שבין אדם למקום, אני לא חושש. כי אני בטוח שאלוהים לא מודאג, אם לא עובדים או משרתים אותו. אבל מה בעניין המצוות שבין אדם לחברו? אני לא רואה שהתרבות שלנו תומכת במצוות אלה, בין אם מדובר במצווה לשמה ובין אם מדובר במצווה שלא לשמה.

שבת שלום