Paraschat haSchawua: Schoftim

0
13

„ביקורת המקרא“. זהו מונח, שרבים מבין אנשי שלומינו אינם מעזים להעלות על דל שפתותיהם. עצם המילה „ביקורת“ מעלה אצל מאמינים רבים (וגם מבין אלו שאינם מאמינים) חששות כבדים, באשר הביקורת כשלעצמה היא בעיניהם בעלת קונוטציה שלילית…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: שופטים

למתוח ביקורת זהה כביכול עם שלילת הדבר אותו מבקרים. ולא היא! מבקרי סיפרות או אומנות כותבים לפעמים ביקורות חיוביות. ביקורת היא אגב גם לב-ליבה של ההתפתחות האנושית. אם לא היה האדם הקדמון שואל את עצמו, „מה פתאום אני חייב לשאת משאות כבדים על גבי?“, הוא לא היה ממציא את הגלגל, וזו ראשית התרבות האנושית.

אבל לענייננו! בפרשה שלנו אנחנו מוצאים שני נושאים שכבר מקדמת דנא דנו בהם חכמינו באופן המעיד על כך, שהם היו ערים לביקורת המקרא.

התורה אסרה באופן חמור לעסוק בעניינים, שהיום אנחנו מכנים אותם בשם אמונות תפלות, והקשורים באמונה בקיומם של כשפים, שדים, מופתים, לחשים, קמעות, סגולות שונות, רוחות-מתים, אסטרולוגיה ועוד.

לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.

כיום יודע כל בר דעת, שכשפים, שדים, קמעות וכל כיו“ב אין בהם ממש. וכמובן גם בתקופה קדומה היו רבים מבין חכמינו ז“ל שהבינו, כי עיסוקים מעין אלו הם אמונות שוא. אבל כבר אז היתה כידוע קיימת ביקורת המקרא, והיו מבין החכמים שטענו, אם דברים אלו אינם קיימים במציאות, מדוע החמירה התורה באיסור העיסוק בהבלים אלו? מה טעם לאסור עניין שבמילא הוא שטות. ייתכן לכן שהמסקנה המתבקשת היא, שדברים אלה קיימים אמנם במציאות ולכן נאסרו מהתורה. ואכן אנחנו מוצאים עדויות מפורשות בגמרא, שהיו חכמים שהאמינו באמת ובתמים בכשפים ובצפי העתיד על ידי מעופם המיוחד של מיני בעלי-כנף או בפרשנות קריאותיהם.

הרמב“ם מתייג את האמונות התפלות, כולל איצטגנינות (אסטרולוגיה) בקטגוריה של עבודת אלילים. אבל כבר שני דורות אחריו מתייחס הרמב“ן, גם כן גדול באמונה ובחוכמה, למיני אמונות טפלות, כגון איצטגנינות וריפוי באמצעות לחשים, כאל עובדות מציאותיות ומסתמך על חז“ל בתלמוד, שכאילו למדו דברים אלה מנסיונם האישי. הרמב“ם הסתמך על פשט המיקרא ועל כח הביקורת של ההגיון והמדע. ואילו הרמב“ן ויתר על ביקורת ההגיון והעדיף להסתמך על מדרשי חז“ל או אגדות מהגמרא.

דוגמה נוספת לביקורת המיקרא הוא הקטע בפרשתנו שעוסק בדיני המלוכה. להלן חלק מהכתוב:

יד כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָ“ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָיו. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָ“ה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא (דברים יז).

השאלה שהתעוררה בהקשר לנושא זה היא, האם המלכת מלך היא מצוות-עשה מהתורה, או שהיא בגדר רשות, שפירושו, שכאשר ירצו בני ישראל להמליך עליהם מלך, כך וכך יהיה משפטו. בימי הביניים וכמעט עד לעת החדשה היו דעות שונות שהובעו ע“י גדולי חכמי ישראל. ואין אפשרות להביא כאן אפילו מקצתן. אבל דעה אחת אביא בגלל מקוריותה. וכך אומר בעל „משך חוכמה“: „שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ“ הווי אומר, שאתה, העם, תקבע מי יהיה המלך ושלא תהיה המלוכה עוברת בירושה ושלא המלך ימנה את יורשו.

אינני חושב שהדיון במצווה זו יכול להיות אקטואלי בימינו אלה. ההיסטוריה עשתה את שלה ומישטרי מלוכה כמעט ואין למצוא, וכאן גם ללא ביקורת המיקרא התשובות ברורות. אבל באשר לנושא הראשון שנדון לעיל, עניין האמונות התפלות, חוששני שאפילו הזמן הרב שחלף מאז תקופת התלמוד, לא גרם לעם השוכן בציון להחכים וגם ביקורת המקרא איננה מסייעת בידו.

שבת שלום