Paraschat haSchawua: Nitzawim – waJelech

0
29

ראש השנה עומד בפתח, כמדי שנה בשנה, ותוך ימים ספורים נזכה לחגוג אותו. לעומת זאת המשיח אינו עומד להופיע בפתח, למרות שכל יהודי דתי (ואני חושד שאפילו הלא-דתי) מחכה לו מזה אלפי שנים ומצפה בכליון עיניים לבואו…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: נצבים – וילך

רוב היהודים מתארים לעצמם שהמשיח יביא עמו גאולה, חיים טובים ונוחים, סיום המלחמות וגם סיום מלחמת הקיום האישית, כלומר סיפוק כל מחסורי האדם, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בקיצור מין גן-עדן עלי אדמות. תיאורים אלה מסתמכים על פרשנות דברי הנביאים, על דמיונם הפורה של חכמינו ועל המשאלות של היהודים, שחיו תחת עולם של הגויים במשך אלפיים שנה.

בפרשה שלנו יש מי שמוצא רמז למצב שישרור עם בוא המשיח. הפסוק (דברים ל, ו):

וּמָל יְהוָ“ה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָ“ה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.

על פי הרמב“ן ועל פי פרשנותם של אנשי קבלה אחרים, הכוונה במילה הראשונה בפסוק, שבסוף הימים ימול (כמו ברית מילה) ה‘ את ליבם של בני ישראל, כך שלא יישאר עוד גורם של רשע או של יצר הרע בלב היהודי ואז יהיה הלב פנוי רק לאהבה את ה‘ ולעבדו. וההיגיון של פרשנות זו הוא, שמצב אידיאלי כזה יכול להתקיים רק עם בוא המשיח.

מצב זה דומה למצב שהיה קיים עם בריאת האדם וחייו בגן העדן. האדם היה חסר תאוות או רצונות. הוא לא היה חייב להחליט בין טוב לרע, בין עשיית מעשה טוב או מעשה רע, כי טוב ורע לא היו קיימים כלל. ורק כאשר גורש מגן העדן, החלו תאוותיו ורצונותיו, הוא חייב היה להחליט בעצמו על דרכו בחיים, כיצד יילחם את מלחמת הקיום והעיקר: באם יעשה מעשה טוב או יעשה מעשה רע.

סימוכין לדעה זו מוצאים חסידי התיאוריה הזו בדברי קוהלת (יב, א): וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין-לִי בָהֶם חֵפֶץ. במילה „חפץ“ יש להבין כביכול „רצון“. כלומר שכאשר יבוא המשיח לא יהיה לאדם עוד רצון כלשהו, כי הוא יעשה מעצם טבעו את המעשה הנכון והראוי. לא יהיה עוד קונפליקט פנימי בין מה שראוי לעשות לבין מה שלא ראוי, כי הטבע שלו ישתנה באופן מהותי והוא יעשה תמיד את מה שראוי בעיני ה‘, כי זה יהיה טבעו. כך ראו האוטופיסטים וכך אולי רואים גם היום החסידים השוטים את התממשותם של ימות המשיח.

כאשר אני מנסה לתאר לעצמי מצב אוטופי כזה, אני נחרד (וזאת בלשון המעטה). לכאורה זה נראה יפה ואידיאלי, נופת צופים. אבל אדם ללא רצון? כל הזמן לשבת תחת הגפן או התאנה וליהנות מהשמיים הכחולים והשמש הזורחת? ומה יניע את האדם לחשוב בכלל? הרי לא יהיה לו על מה לחשוב. הוא יפסיק לחשוב, יפסיק להמציא, יפסיק לדבר, וכנראה שעם הזמן ישתגע או ייהפך לבעל-חי חסר דעה. גם לימוד התורה לא יהיה מעניין, כי הוא במילא יקיים את המצוות, יעשה רק את הטוב וידע מראש – באמצעות השינוי האלוהי בטבעו – מה טוב ומה רע.

על כן: אני לא מבין, איך מלומדים וחכמי התורה, כמו הרמב“ן, לא הבינו את האבסורד שבאוטופיה זו. ואני לא מבין מדוע לא שמעו בקולו של הרמב“ם שאמר על ימות המשיח: „לא יידע אדם היאך יהיו, עד שיהיו“.

ובעניין אחר בפרשתנו, שכבר נדון מספר פעמים בדפים אלה: דטרמיניזם ובחירה חופשית. כבר אמרנו שהרמב“ם מאמין שהכל נקבע מראש, חוקי הטבע, מהלך הכוכבים, כוח המשיכה וכיו“ב, כי הם נוצרו ע“י אלוהים וקבועים לעד. לעומת זאת באשר לרצונו של האדם ודרכו בחיים, הוא חופשי להחליט בין להיטיב או להרע, לקיים מצוות או שלא לקיימן.

לעומת זאת היו בין חכמי ישראל, כמו ר‘ חיסדאי קרשקש, מאמין אדוק בדת שחי 120 שנה אחרי הרמב“ם, שטענו, כי האדם אינו עצמאי ואין הוא חופשי להחליט על פי רצונו. הם טוענים (כך ישעיהו ליבוביץ) שלמרות שאין באפשרותו של האדם להחליט אם לקיים את המצוות, בכל זאת הדרישה מוצדקת שעליו להשתדל לקיים מצוות. לי זה נראה כמו סטירה פנימית, אדסורד. כמו כן מתעורר בי החשד, שיש בעניין זה מוטיב נוצרי. הכנסייה ניסתה (וממשיכה לפעול על פי דגם זה) ליצור אצל מאמיניה תמיד מצפון לא-נקי, רגשות אשמה, ובכך לשלוט בהם (וגם בכספם). נראה לי, שתופעה זו קיימת גם אצל מקצת מבני-ברית: אם אני דורש מהיהודי לקיים דברים שאין באפשרותו לקיים, אני יוצר אצלו רגשות אשמה. למה זה טוב אני לא יודע. אבל אני יודע (כמו כולנו), שגם היידישע מאמע (האמא היהודייה) מצליחה תמיד לגרום לילדיה להרגיש אשמים. למה זה טוב ובעיקר למי זה טוב?

שבת שלום ושנה טובה