Paraschat haSchawua: Ki tawo

0
64

פרק כח הוא פרק הברכה והקללה. הוא מתחיל בברכות שיברך ה‘ את העם במידה והאחרון יקיים את המצוות. שלושה עשר פסוקים מבטיחים חיים טובים ועתיד מזהיר. לעומת זאת מאיימת התורה לאורכם של למעלה מחמישים פסוקים בעונשים החמורים והזוועתיים ביותר שיכול אדם לתאר לעצמו, במידה והעם יעבור על מצוות ה‘. על מנת שלא יחשדו בי, שאני סתם מגזים, רק דוגמה אחת: וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ. מי שמעוניין ביותר פרטים, יכול לעיין בעצמו בפרשה. אני כשלעצמי לא התעמקתי בנושא זה מעודי…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: כי תבוא

עד כמה שזכור לי, כתלמיד, או שלא קראנו קטעים אלה, או שעברנו עליהם ללא עניין מיוחד. ועד כמה שאני מבין, גם בחברת המבוגרים אין עניין רב לדון בנושא הקללות. רוב המבוגרים יודעים מנסיונם האישי ומנסיון ההיסטוריה, כי עניין נושא השכר והעונש, לא ניתן לתרגמו להוויתנו האישית או הלאומית. אין יודע איך ולמה אנחנו זוכים לברכה (במידה ואנו זוכים לה), לעומת זאת לפעמים אנחנו יודעים על הכשלים שלנו (במודע או שלא-במודע) שהם הסיבה לעונש. גם חז“ל, עד כמה שראיתי במקורות, לא הרחיבו ולא העמיקו את הדיון בפרק זה.

לעומת זאת בפרק הקודם, פרק כז, אנחנו מוצאים מספר נורמות, כללים, עליהם הסכימו כל בני ישראל. אין כאן שכר ואין עונש, אין איומים ואין הבטחות כי אם הסכמה כללית. כל העם מסכים, שמי שלא יקיים את הנורמות האלה, יהיה מקולל. לשון הכתוב לגבי כל הנורמות אחידה. כל נורמה מתחילה בקללה „ארור“ ומסתיימת בהכרזת העם „אמן“.

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְהוָ“ה. וכל העם עונה אָמֵן.

אחרי זה אוררים את מי שמקלל את הוריו. אחרי כן את מי שמַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ, כמו כן מי שמטעה עיוור, מי שמַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה,  המַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר, הלֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי. אחרי כן באות מספר קללות העוסקות בענייני עריות, כמו כן משכבי בהמה, אשר בזמנו נחשבו באופן כללי לתועבה וגם מפני שעובדי אלילים היו נוהגים כן. לבסוף הבטחה גורפת לקיים את דברי התורה. כאמור אחרי כל נורמה שנקראת על ידי הלויים עונה העם „אמן“. להוציא את נושאי המין (אשר לגביהם חל שינוי נורמטיבי בעיקר בעשורים האחרונים), אני חושב שגם היום יכול היה כל אחד מאיתנו (במידה והוא אדם ישר) להסכים לנורמות אלה ולומר אמן.

עד כאן הכל טוב ויפה ויכולתי לסיים כאן. אבל מעשה שטן או יד המקרה, שאתמול התגלגל לידי עיתון ובו ציטוט, שטוען שישו הנוצרי אמר את הדברים להלן:

49 אֵשׁ בָּאתִי לְשַׁלֵּחַ עַל פְּנֵי הָאָרֶץ וּמֶה חָפַצְתִּי שֶׁכְּבָר תִּבְעַר 50 אֶלָּא שֶׁעָלַי לְהִטָּבֵל טְבִילָה וּמַה כְּבֵדָה עָלַי הַמּוּעָקָה עַד אֲשֶׁר תֻּשְׁלַם 51 הַסְבוּרִים אַתֶּם שֶׁבָּאתִי לָשִׂים שָׁלוֹם בָּאָרֶץ? לֹא, אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אֶלָּא מַחֲלֹקֶת. 52 מֵעַתָּה חֲמִשָּׁה בְּבַיִת אֶחָד יִהְיוּ שְׁרוּיִים בְּמַחֲלֹקֶת, שְׁלוֹשָׁה נֶגֶד שְׁנַיִם וּשְׁנַיִם נֶגֶד שְׁלוֹשָׁה. 53 הָאָב נֶגֶד הַבֵּן וְהַבֵּן נֶגֶד הָאָב; הָאֵם נֶגֶד הַבַּת וְהַבַּת נֶגֶד הָאֵם; הֶחָמוֹת נֶגֶד כַּלָּתָהּ וְהַכַּלָּה נֶגֶד חֲמוֹתָהּ.

חשבתי לעצמי שזו סתם בדיחה או סטירה (סמך פתוחה), שמטרתה ללגלג על כתבי הקודש של נוצרים. כי עד כמה שידוע לי, הנוצרים טוענים שדתם, החלופה של דת ישראל, היא דת האהבה, הדת הסלחנית, לעומת דת ישראל שהיא דת החוק הנוקשה. אלוהים שלהם או בנו (ישו) בא לגאול את בני האדם ולשם כך ניצלב, ואילו אלוהי ישראל הוא אל הנקמה, החרון, המעניש על קלה כחמורה, אל זועף ונוראי. מה עשיתי? חיפשתי בגוגל את מראה המקום. לוקס פרק 12, פסוקים 49-53., ונוכחתי שזו לא בדיחה, כי אם ציטוט כאילו מפיו של ישו. המשימה של ישו היתה על פי הבנתו שלו עצמו, להבעיר אש בארץ ולגרום לשינאה בתוך המשפחות וכל זאת (כך הבנתי) על מנת להעביר את האנושות לדתו שלו. מקרא מפורש של אחד מחשובי מייסדי הנצרות.

אין לי עניין להשוות בין דתות. כי מה מעניין אותנו כיום, מה הנוצרים חושבים ומאמינים. זכורים לנו פשעי הכנסייה והנוצרים במאות השנים האחרונות בשם „דת האהבה“. הדאגה שלי נתונה לדת ישראל. משה רבנו נתן לבני ישראל חוקים ומצוות. הוא לא רצה להבעיר את העולם ולגרום למחלוקות ופירוד בתוך המשפחות. הנורמות החברתיות היפות של אהבת הזולת, עליהם הסכימו בני ישראל במדבר, חייבות להיות נר לרגלי היהדות. כללים אלה לא רק מן השפה ולחוץ, כי אם תורת חיים. שאחרת מה יהיה המשותף בין היהדות לבין דת משה, כפי שניתנה לנו במדבר?

שבת שלום