Paraschat haSchawua: Matot – Massai

0
27

פרשת מטות היא פרשת המלחמה במדיין, אשר מה מתנקמים בני ישראל על התקלה שנגרמה להם בעיקבות בנות מדיין שפיתו את צעירי ישראל לשכב איתן…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: מטות / מסעי

ועל כך יצא הקצף שגרם להריגתם של 24 אלף איש. והרי בקיצור לשון הכתוב:

א וַיְדַבֵּר יְהוָ“ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים …  ג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהוָ“ה בְּמִדְיָן….  ז וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן … וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. …  ט וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם … יד וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל … הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה.  טו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה  הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה.  טז הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהוָ“ה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה … יז וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ (במדבר פרק לא).

אחד מקוראי שאל אותי לפשר השינאה הגדולה והנקמה האיומה שנקמו בני ישראל במדיינים. העובדות כפי שהתורה מתארת אותן היו, שבנות מדיין, שעבדו את אלוהיהם בעל-פעור, שכבו עם בני ישראל. הבנות, כביכול בעצתו של בלעם, פיתו את בחורי ישראל, על מנת שאלוהים יקצוף עליהם. אז למה, שואל אותי הקורא, מענישים את הבנות? ידוע שהבעל והאשרה היו אלוהי העמים שהיו שכני ישראל וידוע שבמסגרת פולחן עבודת אלוהיהם היתה גם המצווה, שהבנות, ששימשו בתפקיד כוהנות, לשכב עם עוברי אורח. כנראה שלצורך זה נבחרו בנות יפות במיוחד, שאותן לימדו את תורת הפיתוי וזו היתה עבודת-אלוהים שלהן, בין אם הן נהנו מעבודתן בין אם תיעבו אותה. נניח, מקשה הקורא, שבימינו אלה תיירת בת עם זר תשכב עם ישראלי (עניין שוודאי מתרחש לעיתים לא כל כך נדירות), האם יטילו את האשמה על הנערה? ידוע שכאשר זוג נכנס למיטה זה בדרך כלל ברצון שניהם. אז איך ניתן להטיל את האשמה דווקא על המין החלש?

התשובה לשאלה זו טמון לדעתי בעצם השאלה. השואל משווה את מצב העניינים שמתארת התורה, שהתרחש בעת העתיקה, בעת שעם ישראל היה בתהליך התגבשותו, למצב כיום ומודד את הפעולות שנעשו אז בקני-מידה ובערכים שהלכו והתפתחו במשך אלפי שנים. אגב זו היתה דרכם של האנטישמים מאז ועד היום, למדוד את ערכי תורת ישראל בעת כתיבתה לאור השקפות מודרניות או כביכול-מודרניות ואז להאשים את התורה ואת אלוהי ישראל באכזריות ובחוסר אנושיות.

יש להבין באיזו סביבה חיו אז בני ישראל, אילו ערכים אנושיים נהגו בשאר העמים שבסביבותם ומה היתה מטרתה של תורת ישראל. כאשר משווים את ערכי התורה ואת חוקיה עם אלו של שאר העמים באותה עת, יתרון האנושיות של תורת ישראל בולט מיד. ואילו הסיבה להתנהגות האכזרית כביכול כלפי העמים השכנים היתה לה סיבה חשובה ביותר. עניין הדת בעת העתיקה באופן כללי לא היה חשוב ביותר. העמים החליפו את אלוהיהם ללא בעיות מיוחדות. אם האלוהים הכזיב, לקחו אלוהים אחר. אם האלוהים לא עזר במלחמה, כנראה שהיה חלש והחליפו אותו. העולם האלילי היה די טולרנטי בקשר שלו לאלוהיו. לעומת זאת אלוהי ישראל היה משהו מיוחד במינו. לראשונה החל עם מסויים להאמין באל האחד והיחיד, בורא שמים וארץ, השולט ביקום ובכל האנושות. האל הזה היה חייב להיות קנאי, כי ללא קנאותו היה עמו, היינו עם ישראל, מתפתה בקלות לעבוד אלילים (עובדה שחזרה ונשנתה בהיסטוריה של עם ישראל) והאמצעי היחיד לשמור על דת ישראל מהשפעות אליליות היתה התבדלותו. משה רבנו דאג להשריש באמצעות חוקי התורה בעם את הצורך בהתבדלות וניכור משאר העמים. כל קשר עם עמים אחרים נשא את סכנת ההתבוללות הדתית. גישה זו אומנם מיקדה אליה את שינאת העמים האחרים במשך מאות רבות של שנים, ניתן לומר עד לעת החדשה, כאשר כיום אין לכך עוד משמעות.

סכנה אחרת נובעת לדת ישראל ולעם ישראל מכיוון שונה לגמרי. הסכנה היא דווקא מבני עם זה עצמו, כאשר חוגים פונדמנטליסטים דורשים לקיים את התורה על פי לשון הכתוב, ללא קשר להתפתחות של דת ישראל במשך אלפי השנים מאז מתן תורה.

הרמב“ם, גדול היהודים מאז משה רבנו, הסביר את התורה בצורה שלא ידבקו בה אמונות טפלות. איש גדול כזה חסר לנו ואין מי שיטיל סמכותו על פורעי הדת שחושבים שעליהם להיות קנאים לקב“ה ולנהוג כאילו חיו בתקופת יציאת מצריים.

מסעי

ובהקשר לכך אני עובר לפרשת מסעי, ואוסיף מספר מילים בלבד להשלמת הרעיון הנ“ל.

פרשה זו עוסקת גם בשפיכות הדמים שמטמאה את הארץ:  לג וְלֹא תַחֲנִיפוּ (= תטמאו) אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ כִּי-אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ (פרק לה).

בהרצאתו על פרשת השבוע עומד על כך ישעיהו ליבוביץ ז“ל, אחד מחשובי הפילוסופים היהודים במאה שעברה. אני מצטט כאן הערה חשובה ביותר מדבריו:

„בימינו אלה אנו עדים לשפיכות דמים בעם ישראל בארצו, ועינינו רואות ואוזנינו שומעות כיצד פוסקי הלכה ומורי הוראה בישראל, אומרים בחצאי מילים ולפעמים אף במילים ובפסקי הלכה של ממש, כי שפיכות דמים ורצח בני אדם מותרים, כאשר הם נעשים לטובת האומה והמדינה. והמשכלים בעת הזאת יתנו אל ליבם.“

ישעיהו ליבוביץ סיים את הרצאותיו על פרשת השבוע בשנת 1982. שלוש עשרה שנה לאחר מכן, בשנת 1995 נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין בידי קנאי ישראלי.

שבת שלום