Paraschat haSchawua: Nizavim-waJelech

0
22

חומש דברים, פרקים כט, ט – לא…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: נצבים-וילך – תשע“א

הימים הנוראים קשים לעם ישראל והם קרבים, וגם הנושא שלנו יהיה קצת קשה. אבל נתחיל אותו במשהו קליל. כולנו יודעים איך מקדשים אישה. מה קורה אבל, אם הגבר מקדש את האישה על תנאי? אם הוא אומר לה למשל, הרי את מקודשת לי על מנת שאקבל מאביך מאה זוז? הגמרא אומרת, שאם התנאי מתקיים, כלומר הגבר מקבל את הכסף, האישה מקודשת. ואם הוא מקדש אותה על מנת שהוא צדיק גמור ומתברר שהוא רשע גמור, אומרת הגמרא, שהקידושין תקפים. איך זה? כי ייתכן שבאותו רגע שהוא אמר את מה שאמר, הוא התכוון באמת לחזור בתשובה ולהיות צדיק.

כאשר משה נפרד מבני ישראל הוא אומר להם: הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה‘ (לא, כז). על הניסוח המוזר הזה, המתחיל בזמן הוה וממשיך בזמן עבר, אומר בעל „אור החיים“ (שכבר הזכרתיו בפרשה קודמת): משה מדבר עם ישראל ‚היום‘, בהוה, ונוזף בהם שהם ‚היו ממרים‘ בעבר. למה? כי הוא לא יכול לדעת, אם הם עדיין ממרים את פי ה‘, כי יכול להיות שבליבם הם חזרו היום בתשובה. אבל מה זה תשובה?

על נושא התשובה אנחנו קוראים בפרק ל:

וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה….  ב וְשַׁבְתָּ עַד ה‘ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ ….  ג וְשָׁב ה‘ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ … ח וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה‘ וְעָשִׂיתָ אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו… י כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה‘ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו … כִּי תָשׁוּב אֶל ה‘ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.

ניסוחם של פסוקים אלה מותיר מקום לפרשנים שונים להביע את דעותיהם. מאחר שכאן המקום קצר מדי, אנסה להסביר בקיצור, את מה שאני למדתי וקיבלתי מהפרשנים. הרעיון המרכזי, שעליו בחרתי לבנות את פרשנותי כאן, אם כי יש כאן מספר רעיונות מרכזיים, הוא עניין השיבה אל או עד השם. בפסוק ב‘ כתוב וְשַׁבְתָּ עַד ה‘ אֱלֹהֶיךָ. למה הכוונה? נכון היה לכתוב בהתאם לכללי הדקדוק ‚ושבת אל ה‘ אלוהיך‘, כמו בפסוק י‘ כִּי תָשׁוּב אֶל ה‘ אֱלֹהֶיךָ. כמו כן עומדים מספר פרשנים על כך שהמילים וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ בסוף הקטע משמען לעשות חשבון הנפש.

כלומר, לאחר שהפרט או העם יעשה את חשבון הנפש, יבחין בטעויות שעשה, יבין בין האמת לשקר, אז יוכל לשוב עד ה‘, כלומר ינסה באמצעות קיום המצוות ותלמוד תורה להתקרב עד השם, וזוהי התשובה האמיתית שעל האדם לעשות. וגם בגמרא (יומא פו, ב) מסתמכים על הניסוח הזה של „עד“: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר ‚שובה ישראל עד ה‘ אלהיך‘ (הושע יד). זוהי התשובה האמיתית.

לעומתה יש גם תשובה לא-אמיתית. למה הכוונה? אלך קצת סחור-סחור על מנת להסביר. בשנות החמישים ובעיקר בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, החלה להתפתח אופנה ללכת אחרי כוהני דתות שונות. למשל כל מיני גורו מהודו, שייצגו איזו דת ערטילאית או את עצמם. צעירים רבים, בני ארצות שונות, הצטרפו ל-„כוהנים“ אלה, שרבים מהם היו נצלנים אם לא גרוע מזה. לצעירים אלה היה חסר משהו שיכלו להאמין בו, הם חיפשו למלא איזו ריקנות נפשית, או מסגרת לחיות בה או להשתחרר ממועקת המודרנה וכמובן שיש עוד סיבות שונות שניתן למנות אותן.

התשובה האמיתית בהתאם לתורה היא תשובה לשם שמיים. לא חיפוש להשתחרר מאיזו מועקה נפשית, לא חיפוש איזו אמונה, כי-אם בקשת קירבת ה‘, וזאת לאחר שהיהודי, שבעיקרון הוא מאמין, עשב חשבון הנפש, הבין או הכיר את מעמדו בפני אלוהים ורוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות. רק בשלב זה יש תשובה אמיתית, תשובה לשם שמיים ולא מעין חזרה-בתשובה על מנת להשתחרר מבעיות נפשיות או חברתיות.

האם תעשיית החזרה בתשובה שהחלה בארץ בשנות השישים הינה התשובה כפי שהבינו אותה חכמינו בהתאם לתורה? האם זו תשובה שאפשר לומר עליה „להגדיל תורה ולהאדיר“?  ואולי אינה אלא להגדיל ולהאדיר את האינטרסים העצמיים או של סקטורים וחוגים מסויימים?

שבת שלום