Paraschat haSchawua: Chukat

0
20

חומש במדבר, פרקים יח – כא…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: חוקת – תשע“א

עניין תמוה ביותר בפרשתנו הוא סיפור נחש הנחושת.

בני ישראל סיימו את נדודיהם ארבעים שנה במדבר ויש ברוך השם דור חדש שגדל באווירה חופשית ובהכרת משה ומושיעם בורא העולם. והנה מתעוררת איזו בעייה עם לחם ומים ושוב מתחילה תלונה גדולה וטענות. כנראה שלאלוהים ממש נמאס והוא שולח בעם נחשים שממיתים עם רב. הסיפור חוזר על עצמו, היינו העם בא אל משה ומבקש שיתפלל עבורו לפני הקב“ה. משה פונה אל ה‘. אלוהים אומר למשה לעשות נחש נחושת וכל מי שיפנה עיניו אל הנחש, יבריא.

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס וְהָיָה אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי

והנס מתרחש והפגועים מהנחשים מחלימים. המדרש מסביר זאת כך: שכל מי שהרים עיניו לנחש הנחושת שהיה מורם על נס, היה מפנה עיניו לשמים ומהרהר הרהורי תשובה וזוכה למחילה ונרפא. ההסבר יכול להניח את הדעת. איך שלא יהיה, אלוהים חולל הרבה ניסים במדבר אז אין צורך להתפלא על נס זה.

אבל על מה שכן אפשר להתפלא הוא, שבני ישראל לקחו איתם את נחש הנחושת לארץ כנען ובמשך כ-800 שנה הוא היה שמור עם שאר תשמישי קדושה, כגון לוחות הברית הנתוצים, שהעלה איתו העם לארץ המובטחת. ולא רק זאת, אלא שבני ישראל נהגו להקריב לנחש הנחושת קורבנות, כאילו היה משהו אלוהי. במילים יותר בוטות: בני ישראל ראו בנחש הנחושת קדושה אלוהית ועבדו אותו עבודת אלילים.

מאין לנו ידיעה מרעישה זו? המלך חזקיה, שמלך ביהודה בשנים 720 – 690 לפני הספירה, היה מלך צדיק, חזר בתשובה שלמה וניסה לבער את עבודת האלילים.

ב בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ ……. ג וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה‘ כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה דָּוִד אָבִיו. ד הוּא הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת-הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא-לוֹ נְחֻשְׁתָּן (מלכים ב, יד).

במילים אחרות: בני ישראל האמינו באלוהי אבותיהם אבל עסקו גם בעבודה זרה, בנוסף לעבודת ה‘ עסקו בעבודת אלילים. והמלך היה בעל אומץ בלתי רגיל. הוא הכיר בעובדה שנחש הנחושת, למרות שנוצר על ידי משה בהוראת אלוהים, ולמרות שהעם סגד לו, הינו כלי פולחני אלילי, הוא ניתץ אותו טחן אותו עד דק והשמיד אותו כליל.

המלך חזקיה הבין דבר פשוט ביותר, ואולי הדבר לא פשוט אלא אפילו מסובך. הוא הבין, שכל חפץ, שאלוהים הישרה עליו קדושה, שנוצר על מנת לחולל בו ניסים, קדוש רק באותה שעה ולאותה מטרה שהוא יועד לו. ברגע שהחפץ מאבד את תפקידו, את משימתו, ניטלת ממנו הקדושה והוא הופך למשהו יומיומי. ואם הבנאדם לוקח חפץ זה ומייחס לו קדושה ועושה ממנו פולחן לעבודתו, הוא ממש עובד אלילים. ואנחנו יודעים איך מתייחסת דת ישראל לעבודת אלילים.

כבר הזכרתי פעם את הר סיני ואת הסנה הבוער באש, שאחרי שהשכינה הסתלקה מהם, ניטלה מהם הקדושה.

לדוגמה, אחד הדברים הפרוורסים בימינו. אנשים עולים לירושלים לדחוק מכתבי בקשה בין אבני חומה ישנה, על מנת שהבקשות יגיעו בדרך זו לאלוהים. אני כבר לא מדבר על אלה שטסים אלפי קולומטרים על מנת להשתטח על קברות רביים בארצות אנטישמיות. איזו סטייה נפשית ורוחנית… ממש מנהגי הגויים שנאסרו על בני ישראל.

אני מנסה לתאר לעצמי את המלך הורדוס הרשע, שאילו ידע, שגם אחרי אלפיים שנה יעלו בני ישראל לרגל לחומה המערבית של בית המקדש שבנה, ויצפו, שהאבנים שהוא הציב שם יהיו מליצי היושר אשר יעבירו את בקשותיהם לאלוהים, היה מתמלא גאווה ושימחה אין קץ. (ואולי היה צוחק?)

שבת שלום