מישהו מכיר את המילה העברית אלוקים, או קל (קוף צרוייה), או אדושם? אני מכל מקום לא מצאתי מילים אלה במילון העברי. בכל זאת רב בהם השימוש בדיבור ובכתב…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: בראשית – תשע“א
העניין עצמו, שם השם, הוא אחד הנושאים היורדים לשורשי האמונה, לכן כדאי לתת עליו את הדעת. ושורשיו נטועים כבר בהתחלה, בהתחלה של הכל.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ
ומה היה לפני בראשית? היה הוא יתברך. זה שברא את הכל. מלבדו לא היה כלום. והשאלה שאני שואל את עצמי: מה היה שמו והאם בכלל היה לו שם? ונראה לי שהתשובה כבר נמצאת בשאלה. בשביל מה הוא היה צריך שם? השם שניתן או שאנו נותנים למישהו או למשהו, נעשה על מנת לציין אותו ולהבדילו או ליחד אותו מהשאר או מהדומים לו. אבל לפני בראשית לא היה אף אחד או שום דבר שהיה מסוגל לפנות אליו וגם לא היה שום דבר שהוא היה יכול לפנות אליו. נראה לי כאבסורד לחשוב, שהבורא יתברך נתן לעצמו שם, סתם כך, לתפארת המליצה.
רק בשלב מאוחר יותר נוצר הצורך ליחד לו שם. מתי זה היה? כאשר ניגלה אלוהים למשה במדבר ודיבר איתו מתוך הסנה ואמר לו ללכת אל בני ישראל ולדבר אתם בשמו. השיחה התנהלה כך:
יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. טו וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. (שמות פרק ג‘)
משה לא יכול היה לבוא אל בני ישראל ולהגיד להם אלוהים שלח אותי. כי אלוהים זה לא שם פרטי, מסויים, כי אם מושג כללי. היו אז הרבה אלוהים. לכל עם היה לפחות אלוהים אחד ולעמים רבים היו מספר אלים והיו להם שמות שונים שאנחנו מכירים מהתנ“ך. לכן ביקש משה מאלוהים, שיזדהה בשם מסויים. ואלוהים אכן עושה זאת.
איך אלוהים מזדהה? האם הוא מגלה למשה שם? לא! בפירוש לא! הוא לא אומר למשה שום דבר שדומה איך שהוא לשם-עצם. לכל דבר בעולם, בין בעלי חיים, בין בני אדם, עצמים, אפילו לדברים מופשטים שלא ניתן למשש או לראות אותם, יש שם, שבאמצעותו ניתן לסווג את הדבר. אבל לאלוהים אין שם, הוא אומר למשה שהשם שלו הוא פועל, כלומר מהשורש פ.ע.ל., המבוסס על השורש ה.י.ה. זה לא משהו שניתן להצביע עליו, לא משהו שניתן לתאר בדמיון, פשוט משהוא נע, משהו זורם, שהתחיל מאז ומעולם „היה“, קיים עכשיו „הוה“ וימשיך להתקיים לעולם „יהיה“. ומכאן נגזרת המילה „י.ה.ו.ה.“, שאגב איש אינו יודע איך לבטא אותה, מאחר שהיא אינה מבטאת שום דבר ממשי, כי אם מציינת מושג שאין אפשרות לתאר אותו.
איזה רעיון!
מכאן ניתן להבין, כמה יסודית היא הדרישה של התורה, לא לעשות פסל ומסיכה ולא לתאר את השם בשום צורה ואופן וגם לא לדמיין אותו.
כל אותם שמות שמונים החכמים בין שמותיו של השם, אינם שמות, כי אם תוארים, כמו אלוהי צבאות, שדי, אדוני, שכינה, הרחמן ועוד רבים אחרים. ותוארים אלה רק מפריעים למאמין האדוק להתרכז בעבודת השם הטהורה, כי לנגד עיניו הוא מדמיין לעצמו את האלוהים שלו, שלא ניתן לתאר ולדמיין אותו ושאסור לתאר ולדמיין אותו.
אני מודע לכך, שזה נושא קשה, אבל רציתי לעשות פעם סדר בעניין הזה, שאם לא מתייחסים אליו כראוי, הוא עלול לדרדר את המאמין לאמונות טפלות.
רבנו משה בן מימון מזכיר בהקשר זה, שמסיבה זו היה ר‘ חנינה מחכמי התלמוד סולד מלאמור בתפילתו הגדול הגיבור והנורא. ומזכיר רבנו את דברי הנביא:
וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל-כָּל-הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. (זכריה, י“ד, ט)
כלומר שבאחרית הימים, כאשר יכירו כל העמים באלוהי ישראל, הוא יהיה האחד והיחיד וייקרא אז בשם אחד בלבד. ואוסיף פרשנות משלי, שאני לא בטוח שאליה התכוון רבנו: שביום ההוא האנושות לא תזדקק לשם עבור אלוהים, כי הוא יהיה אחד בלבד, וייתכן שכוונת הנביא שפשוט יקראו לו „אחד“ או „האחד“.
שבת שלום!
