אלפי עמודים נכתבו על פרשה זו, בעיקר על הנושאים המרכזיים שבה: עשרת הדיברות ומעמד הר סיני…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: יתרו
אני רוצה לעסוק כאן בעניין כביכול שולי לנושא כולו, והוא עניין הר סיני עצמו. בכל ההיסטוריה של עם ישראל לאחר מתן תורה, לא ראיתי שהיתה התייחסות מיוחדת להר. האירוע עצמו היה מפחיד ביותר:
וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה
וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד
אבל לאחר שנגמר הטקס ובני ישראל המשיכו את מסעם, חזר ההר להיות מה שהיה תמיד. בני אדם חזרו לעלות בו במידת הצורך, וגם בעלי החיים חזרו לגור בו, ובגמרא כתוב, שגם עשו עליו את צרכיהם, על מנת להדגיש את חילוניותו. בקיצור, כל קדושה ניטלה מימנו. המקום עצמו אינו קדוש ורק נוכחותו של אלהים מקדשת אותו. הוא הדין בסיפור הסנה הבוער באש. כאשר ניגש משה אליו, קורא לו קול ה‘ מתוך הסנה:
אַל-תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא
כלומר אדמת קודש כשלעצמה אינה קיימת. אפילו מקומות שנתקדשו ביותר, כמו הר סיני, וכי יש מקום שהתקדש יותר, מאבדים את קדושתם בהסתלק השכינה מהם.
בכלל המילה קדוש היא לא פשוטה. זהו אחד התוארים המיוחדים לאלוהים, שלא ניתן להגדיר אותו ואולי גם לא להבין אותו. מלאכי השמים על פי הנביא ישעיהו אומרים:
קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל-הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ
ורק לו עצמו, יתברך שמו, נתייחד תואר זה.
בשעה שנוהל המשא ומתן על השלום עם מצרים, הגישו משום מה 150 רבנים עצומה לראש הממשלה בגין, שלא להחזיר את סיני בגלל קדושת ההר כביכול. כידוע העדיף בגין את השלום. יש לי הרושם, שאותם רבנים ובכלל הלאומנים המשיחיים, לא שהם רוצים להחזיק במקומות (באתרים, באדמות) מפני שהם כביכול קדושים, אלא שהם מכריזים על אותם מקומות מסויימים שבהם הם רוצים להחזיק, שהם אתרים קדושים.
וזה מזכיר לי מאד את הגישה הנוצרית למקומות קדושים. כידוע יש לנוצרים הרבה קדושים. האפיפיור יש בכוחו להכריז על מאמינים מבני קהילתו לאחר מותם שהם קדושים, דבר שהופך את אותם מתים למושא להערצה, אפילו לתפילה.
המאמינים מתפללים אליהם, מבקשים מהם רפואה למחלותיהם, אבל עיקר העיקרים לדעתי, שאתרים שבהם חיו או נטמנו אותם „קדושים“, הופכים למקומות שהמונים עולים לשם להשתטח על קבריהם, לבקש לשמש להם מליצי-יושר, היינו מתווכים, לפני כיסא הכבוד. וכמובן שהעניין הזה הופך לעסק מכניס ביותר. ואתרים כאלה לא חסרים והם הולכים ומתרבים. ואנחנו יודעים, שהכנסייה, בעיקר הקתולית, מצאה תמיד דרכים שונות ומשונות להגיע לכיסיהם של מאמיניה.
אחד הדברים היותר יסודיים בדת היהודים, ואחת המצוות היותר חשובות שמוזכרת פעמים רבות בתורה, היא שלא ללכת בחוקות הגויים. התורה חששה ביותר שאם ילמדו בני ישראל מנהגים אליליים מהגויים, האמונה הצרופה, המונותיאיסטית, תאבד את משמעותה. ואכן הצליח עם ישראל עד לשיבת ציון, היינו עד לתקומת המדינה להחזיק באמונה צרופה וייחודית זו, כאשר הדתות המונותיאיסטיות האחרות, הנצרות והאיסלם, נגועות בסממנים אליליים.
והרושם שלי: שאנחנו, דווקא היהודים בישראל, מאבדים את הייחוד שלנו ונעשים יותר ויותר דומים לנוצרים. ולעומת זאת הנוצרים מחפשים יותר ויותר את הקירבה לאותו אלוהים מופשט, שהיה חזונם של משה ונביאי ישראל.
שבת שלום
