תוך כדי עבודתי אני ניתקל באנשים שעדיין שואלים, מדוע היה זקוק אל העברים לקורבנות. על כך אני יכול רק לחזור על עצתו של שלמה המלך „עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ“. לא רק שאל העברים לא היה זקוק לקורבנות, הוא בפירוש אמר שאין הוא רוצה בהם, הוא לא היה מעוניין בקורבנות. אז למה, שואלים התם והמיתמם, כל פרשת הקורבנות, על כל מצוותיה הרבות, שבקושי מוצאים שם את הידיים והרגליים. על כך נתן הוא-יתברך תשובה כבר בפרשת הקורבנות…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: ויקרא
אלוהים הרי ראה עם מי שהיה לו עסק. יוצאי מצריים שלא היו מסוגלים להתאפק עד שמשה ירד מהר סיני, ודרשו מאהרון לעשות להם „אלוהים“, את עגל הזהב. לכן מסביר הכתוב במפורש את המוטיב, את הסיבה לתורת הקורבנות: „וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (ויקרא פרק י“ז). השעירים הם עיזים והעיזים היו הסמלים של השדים, וכנראה היה נהוג בין הישראלים ובין העמים לזבוח לשדים (אינני בטוח שאבותינו האמינו בשדים, ייתכן שהגישה שלהם היתה, כמו זו המוכרת גם במקומותינו, „אם גם לא יועיל – זה לא יזיק“). בנוסף אנחנו יודעים מדבריהם של הנביאים, שהודיעו לעם הלוך וחזור וחד-משמעית שאלוהים מואס בקורבנות. מאחר שהעם, כנראה בגלל מצבו הנפשי, היה זקוק לעבודת הקורבנות, עשה לו אלוהים תרגיל. והמידרש מביא משל על מנת להמחיש איך עבד „התרגיל“ של אלוהים. וזה הנוסח בשינוי קל לצורכי הבנת הנקרא:
משל לבן מלכים, שליבו גס עליו, בקיצור נסיך מפונק שהיה פרא אדם והיה מורגל באכילת נבלות וטרפות. אמר המלך: יהיה בני תמיד אוכל על שולחני ובמשך הזמן יפסיק מהרגלו זה, כלומר יתרחק מאכילת נבלות וטרפות. כך, אמר אלוהים, לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודה-זרה במצריים, והיו מביאים קורבנותיהם לשעירים (כלומר לשדים), אמר הקב“ה, יהיו מקריבים קורבנותיהם באוהל-מועד וכך הם מתרחקים מעבודה-זרה ומאחר שאינם חוטאים בעבודה-זרה, הם ניצולים, כלומר שאין הם נענשים על חטאי עבודת-אלילים.
התרגיל הזה לא עבד תמיד. בימי בית ראשון לא דקדקו בממלכת ישראל ואף לא בממלכת יהודה, תחת שלטון דוד ושלמה וצאצאיהם, על הקרבת קורבנות רק לאלוהי ישראל. הם נהגו להקריב גם וגם, כאילו מה שבטוח בטוח. עם חורבן בית שני פסקה במילא עבודת הקורבנות. אבל אבותינו המשיכו לדון בנושא קשה זה וללמוד אותו, בתיקווה, שיום אחד ייבנה בית שלישי. אלא שבינתיים השתנה העולם והנוהג להקריב קורבנות לישות עליונה נדיר ביותר.
אצלנו פסק העניין מכורח המציאות – חורבן ירושלים והמקדש. אבל גם ללא זאת, בעיקבות ההכרה שפשטה בלב העם על ידי נאומי הנביאים והשינויים שעברו על החברה היהודית, עניין הקורבנות קיבל את מובנו כפי שהוגדר על ידי התורה בציטוט לעיל. בסוף המאה ה-12 כתב הרמב“ם את סיפרו התאולוגי „מורה נבוכים“ וכמובן שהוא מתייחס בו גם לנושא שלנו כאן. אחרי ניתוח פילוסופי מעמיק הוא מגיע למסקנה זהה למה שמובן גם מפשט המילים שבתורה.
אבל כשני דורות אחרי הרמב“ם חי ופעל הרמב“ן. גדול בתורה ובכוחמה, אולי הגדול בדורו. והנה הוא הגיע לתובנה, שאין להבין את הכתוב כלשונו, אלא שיש נסתר וסודי בכתובים ושרק חכמי הרזים מסוגלים להבינו. והוא היה בטוח שמצוות הקורבנות נועדה לקרב את האדם לבורא. כנראה שתורת הקבלה, שהוא היה אחד מחשובי מפיציה, היא שסייעה בידיו להגיע לתובנה מוזרה זו. אין טעם להיכנס לויכוח עם אדם שנפטר לפני כשבע מאות וחמישים שנה, אבל זה שדרכו בחוכמת הנסתר ובפירוש סודות אלוהיות היתה טעות גדולה, הוכח כבר בזמנו, כאשר חישב את השנים המדוייקות לביאת משיח בן יוסף ולביאת משיח בן דוד (מתי שהוא אחרי ימי הביניים).
איך זה קורה, שאנשים חכמים ונבונים נתפסים לתורות מיסטיות ומאמינים בהן בכל הרצינות, על אף שהן בניגוד משווע להיגיון ואף שנואלתן הוכחה. ייתכן שזה עניין של סטייה נפשית או של מחלה נפשית או רצון בלתי נשלט להגיע לספירות על-אנושיות ולכבוש עולמות שהם מעבר למציאות המוכרת. תהה הסיבה לכך איזו שתהיה, אין לעבור על כך לסדר היום. כאשר אדם עושה מה שעושה על מנת לספק את דחפיו ויצריו ואולי לאשש רעיונות שהוא מאמין בהן וכאשר הוא עושה זאת בינו לבין עצמו בסתרי מרתפיו, זה עניין שלו ואין לקבול עליו. אבל אין לסלוח לו, כאשר הוא מפיץ תורות בלתי הגיוניות וסוחף עימו מאמינים תמימים שאינם מסוגלים להתמודד עימו ולהפריך את גישתו, וכך הוא מוריד אותם מדרך האמונה הטהורה בייחוד ובאלוהי ישראל.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד“ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com
