הפרשה מתחילה בתיאור אירוע קשה נוסף בחייו של משה רבנו. אחרי כל התלאות שעברו עליו מאז קיבל עליו, שלא מרצונו החופשי, את המטלה המייגעת וכפויית הטובה של הוצאת בני ישראל ממצריים, שיחרורם מהעבדות והובלתם לחירות במולדת האבות, אחרי שהגיע עם צאן מרעיתו למטרה הנכספת, כניסתם לארץ שייעד להם אלוהים, נודע לו, שאין הוא עתיד להנהיג את העם בכניסתו ארצה, ארץ משאת נפשו, רק מנגד יוכל לראותה ותלמידו יהושע ימלא את מקומו בכיבוש כנען…
ואתחנן – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
משה מתחנן בפני אלוהים, שיאפשר לו להיכנס אל הארץ הטובה, אליה שאפו בני עמו ארבעים שנה, ועל כך משיב לו אלוהים: „רב לך“, היינו מספיק דיברת, ומוסיף בסיגנון פסקני „אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה“.
במילים ספורות אלה מתחיל ומסתיים קטע עצוב במיוחד בחייו של משה. התורה הקדישה דו-שיח קצרצר בלבד לנושא כבד זה. חז“ל לעומת זאת חשבו, שהנושא ראוי לדיון ארוך. המידרש מפתח את הנושא על פי דוגמת ויכוח המתנהל כביכול בין משה רבנו לאלוהים, והוא מופיע במדרש האגדה „אוצר המדרשים (אייזנשטיין) משה, עמ‘ 363“.
„כשהגיע יומו של משה רבנו עליו השלום ליפטר מן העולם אמר לו הקב“ה, הן קרבו ימיך למות. אמר לפניו, רבונו של עולם, אחר כל היגיעה שיגעתי תאמר לי שאמות?“ המדרש מפתח דו-שיח נרחב בין הקב“ה לבין משה. הטענות של משה טופסות עמודים וכן תשובותיו של הקב“ה, בהן הוא מפריך או סותר את הטענות.
נוצר הרושם, שחז“ל במדרשי האגדה לא שמו מחסום לפיהם בויכוחיהם הדמיוניים עם אלוהים. תוך כדי הויכוח ניתן למצוא אפילו מעין התקפה על אלוהים. אחד הפשעים שביצע כביכול משה רבנו היה הריגת המצרי. אלוהים מאשים את משה, „כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?“ כידוע לא היתה כוונתו של משה להרוג ובנוסף היתה זאת פעולת הצלה של אחד מבני עמו ומחובתו היה להגן עליו. חז“ל ניסחו אישום זה של הקב“ה, על מנת לפתח סצנה דרמתית. משה נדהם מהתקפה זו של אלוהים, הוא ממורמר ומזועזע. עתה שם המדרש בפיו אישום כבד ביותר כלפי אלוהים. משה משיב: „אתה הרגת כל בכורי מצרים ואני אמות בשביל מצרי אחד?“
אין להתפלא אם דעתם של חז“ל לא היתה נוחה מהקטל שנערך במכת בכורות. באחת הומתו כל הזכרים הבכורים, החל במשפחת המלוכה וכלה באחרון הדלפונים והנדכאים. ייתכן שחלקם של המצרים, בעיקר העלובים שביניהם, אף חשו אהדה לבני ישראל המדוכאים. את המניעים למכה מזעזעת זו קשה להסביר, ותשובתו של אלוהים אף מבהירה זאת. „ואתה דומה אלי ממית ומחיה?“ כלום אתה דומה לי ויכול להחיות כמוני? כמובן שאין האדם יכול לשים עצמו במקומו של הקב“ה, או להבין את מניעיו.
מאידך לא יכלו חז“ל להשלים עם הגישה, שעונשים קולקטיביים, הקשורים מטיבעם בהרג חפים מפשע, יילמדו ע“י לומדי התורה ללא ביקורתיות. גם אם הקב“ה גוזר לפעמים גזרות נוראיות, איננו חייבים וכנראה גם איננו מסוגלים להבין את מניעיהם. מכל מקום איננו רשאים לשים עצמנו במקומו ולנהוג כמוהו.
נטילת אחריות
סברות והשערות רבות נערכו ע“י חכמינו על מנת להסביר את סיבת העונש החמור, בו נענש משה רבנו, אי כניסה לארץ.
משה עצמו מנמק את העונש במילים וַיִּתְעַבֵּר ה‘ בִּי לְמַעַנְכֶם. ובפרק א, לז הוא אמר זאת המילים אחרות, גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְהוָ“ה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם.
גישה מעט מוזרה ומנוגדת לנסיון החיים שלנו. מה אשם המנהיג משה, אשר כה התאמץ להגן על העם, ולסנגר על חטאיהם בפני אלוהים, אשר הכעיסו והתגרו בו. במחוזותינו אנחנו חווים את ההיפך. מנהיגי האומה מתנערים מכל אחריות, לא רק על מעלליהם הם, אלא גם על מעללי בני העם. אירוע זה היה נקודת מוצא לחז“ל ללמד אמת מוסרית עמוקה וחשובה.
אם העם חטא, אין אפשרות להטיל עונש קולקטיבי על כל העם וגם על המנהיג אי אפשר להטיל אחריות אישית, „מגוללים על המנהיג את חובת הציבור“. הסבר זה מבהיר את תפקידו האמיתי והמוסרי של המנהיג. המנהיג אינו מין מלך שנהנה ממנעמי החיים ומנצל את נתיניו, כי אם אדם הנושא על גבו אחריות גדולה. כמו שהאבא אחראי למעשי ילדיו, המנהיג אחראי למעשי בני עמו.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
