וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה‘ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ…
עקב – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
הבטחות דומות מצויות בתורה ובנביאים. ניסוחן לכאורה פשוט להבנה ואינו דורש פרשנות מתוחכמת. הטקסט מבהיר, שהאל נשבע לאבות האומה לשמור על הברית עם צאצאי האבות. הוא-יתברך קשור לברית והיא מחייבת. בברית כלול הפרוייקט החשוב ביותר, הקצאת ארץ ישראל לעם ישראל. בהסתמך על הבטחה אלוהית זו, ניסו בכל התקופות קבוצות גדולות של מאמינים לפרוץ את המצוקה שבה נמצאו, לסמוך על הבטחת הברית ועל סיועו של אלוהים על מנת לממש את השיבה של העם בארץ ישראל.
הפסוק הנ“ל אינו פשוט כפי שמנסים להציגו לפשוטי המאמינים. עמד על כך הרשב“ם, נכדו של רש“י, שחי במאה ה-13. לאלה הרוצים להסתמך על ההבטחה האלוהית הוא מבהיר: „והיה עקב תשמעון… ושמר ה‘ לך“, כלומר שרק בתנאי שבני ישראל ישמרו את המצוות שנצטוו עליהם, יקיים ה‘ את הבטחתו. ואם לא יקיימו את המצוות, ישמור ה‘ את הבטחתו לדור שיהיה ראוי בעיניו.
נקמה בגויים
פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ (פרק ז פסוק כה). הנושא הפך לאקטואלי בעיקבות אותם צעירים, המשתייכים למה שמכונה נוער הגבעות, המאמינים שאלוהים הטיל עליהם אישית להצית כנסיות ומסגדים. צעירים אלה חובשים כיפות ובאים מהחוגים הדתיים או החרדיים. יש להניח שהם למדו תורה ושהיו להם כמובן מורים. האם יהיה זה מוגזם לשאול, מי היו מורים אלה, איך הבינו הם עצמם את תורת משה ואיך העבירו את תובנותיהם לחניכיהם?
ושמא זו נקמה בגויים על מה שעוללו הנוצרים במשך דורות ליהודים בגולה?
במה מאמינים יהודי ישראל
האמונה באל יחיד, כפי שגילה אותה אברהם אבינו לפני קרוב לארבעת אלפים שנים, זכתה בהיסטוריה היהודית לתמורות ושינויים ולא רק לפרשנויות שונות. תהליך זה נראה שטרם הסתיים וכנראה שלא יסתיים לעולם בגלל הסיבה הפשוטה כביכול: אין בכוח שכלו של האדם לרדת לסוף הבנת האלוהות. ואם מישהו הצליח יותר מכל אדם אחר להתקרב להבנת אלוהי ישראל, היה זה הרמב“ם שחי לפני כאלף שנים. אבל קולו כמעט שאינו נשמע באותם חוגים, המתיימרים להיות אדוקים בדת.
ולכן, כפי שעינינו רואות, מצליחים שרלטנים לרוב לאחז את עיני התמימים ולהציע להם אמונות חילופיות – בצדיקים, בקדושים, במלאכים, בקמעות, בקברים ועוד ועוד, והעניין ידוע.
הבנת הנקרא
וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְהוָ“ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם (דברים ז, טז) ובתחילת הפרק כתוב וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם.
יש מבין אנשי שלומנו ובעיקר שלא מאנשי שלומנו שמזדעזעים מהאכזריות הנוראית הזו ובאים אל היהודים בטענות: „איך אפשר לא לחוס ולא לרחם?!“ לעומת זאת, האם מישהו בא אל היוונים בטענות על מה שעוללו בשנת 412 לפני הספירה? אתונה דרשה ממלוס (אי קטן) להשתעבד לה. כאשר ראשי מלוס מסרבים, שוחט צבא אתונה את הגברים ולוקח את הנשים והילדים לעבדים.
בהיסטוריה אירעו מעשי זוועה רבים, על ידי כל העמים, אבל בתורה אלוהים בעצמו מצווה על כך והוא הרי אמור להיות השלמות המוסרית. כלומר שזה לא סתם סיפור היסטורי, שהתקיים או שלא התקיים במציאות, אלא דרישת אל-עליון.
כבר חז“ל התייחסו מאז ומתמיד בהסתייגות מסויימת להבנה המילולית של המקרא. הם נהגו בזהירות רבה בפרשם את הכתובים.
מכללי הפרשנות החשובים ביותר של חז“ל בכל הדורות היה הכלל: מצוות התורה ניתנו כדי שיעזרו לאדם לחיות. בהסתמך על הפסוק וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, ה). כלל זה איפשר תדיר למנהיגי הדת לתת פרשנות אקטואלית לדת ישראל. כלל זה אחראי כנראה יותר מכל להישרדותו של עם ישראל.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
