צו – פרשת השבוע

0
25

על התקופה הקדומה של עם ישראל, זו המתוארת בתורה, אין כמעט עדויות חוץ-מקראיות. והנה יש לנו עדות מעניינת של הנביא עמוס. עמוס הוא הנביא הראשון, או הוותיק ביותר, שממנו נשתמרו לנו דבריו במקורם…

צו – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע

הוא חי בערך במחצית המאה השמינית לפני הספירה, בערך 750 לפה“ס, כאשר ממלכת ישראל וממלכת יהודה היו במיטב תיפקודם. והנה, מה אומר לנו עמוס, תוך כדי נזיפתו בעם על חוסר מוסריותו: פרק ה, כה: הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל?​

כבדרך אגב אנו מקבלים כאן עדות של אדם שחי בתקופה הקרובה ביותר להתנחלות העם בכנען, הגורסת שבני ישראל לא הקריבו במדבר קרבנות. כנראה שהיתה בידיו של עמוס מסורת אחרת מזו המקובלת עלינו והמבוססת על התורה שבכתב.

חכמינו על הקורבנות

המדרש עוסק רבות בנושא הקורבנות. על הפסוק פרק ז, לז: זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים​​​​, הוא אומר שהכוונה בפסוק היא בכלל שלילית, כלומר: „זאת התורה לא-עולה לא-מנחה ולא-חטאת ולא-אשם ולא-מלואים ולא-זבח שלמים“. לאחר הדיון הזה מוסיף המדרש הערת סיכום על גישתו הכללית של אלוהים לנושא הקורבנות:             היו עסוקים בתורה ויהיה חשוב לפני כאילו אתם מקריבים לפני כל הקורבנות. עמדת חכמינו היתה, כי העיסוק בתורה הוא העיסוק במצוות שבתורה. לא לימוד התורה חשוב לאלוהים, אלא קיום המצוות המעשיות שבין אדם לחברו.

פולחן הקורבנות

לפולחן זה הוקדשו פרקים רבים בתורה. אף חכמינו חיפשו דרכים שונות להסביר פולחן זה, שהיה נהוג בעולם הפגאני ובעבודת האלילים, והקשרו לעבודת השם. מדרש תנחומא עומד על המילים הראשונות בו פותח ספר ויקרא: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַי‘. ולמה כתוב אדם? אמר הקב“ה (כך המדרש) כשאתה מקריב לפני, תהיה כאדם הראשון שלא היה גוזל מאחרים משום שהוא היה יחיד בעולם. לכן הזכיר כאן את המילה אָדָם, על מנת שיבין כל אחד, שהמביא קורבן או מקיים מצווה על מנת לרצות את השם, חייב להשתדל להידמות לאדם הראשון שהיה נקי מחטא.

רבי תנחומא, שחי במאה הרביעית, כלומר כשלוש מאות שנה לאחר החורבן, וכן כל החכמים שהיו השותפים לאסופת מדרש תנחומא, כתבו דברים אלה לאחר שחרב הבית וסדר הקורבנות בטל. כוונתם היתה ללא ספק, שכל מי שרוצה לעבוד את השם, חייב לקיים את המצוות המעשיות שבין אדם לחברו, הוא העיסוק בתורה והיא היא עבודת השם. 

בני ישראל והגרים

מאז שהיינו גרים בארץ מצרים לא פסקה בעיית הגרות להוות נושא לדיונים בין חכמינו. בתקופות שונות הוגדר המושג גר בהתאם למציאות שבה חי העם או בהתאם לצרכים והאידיאולוגיה הפוליטיים. התורה לעומת זאת עיקבית וחד-משמעית.

המילה גר בתורה, מתייחסת לאדם נוכרי, היינו זר, מישהו שהוא לא אזרח. כמו בפסוק: כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים (ויקרא יט, לד). היהודים היו נוכרים, זרים בארץ לא להם ולכן נקראו גרים.

מוסד הגיור התפתח בעם בתקופה מאוחרת. גם לאבות אבותינו, בעיקר למלכי יהודה וישראל, נושא הגרות היה זר. הוא ממש לא עניין אותם. כידוע הם נשאו נשים מבנות העמים השכנים מבלי לדאוג למוצאם או לדתם (כך בפירוש בתנ“ך).​ בתנ“ך, לא כל שכן בתורה, אין איזכור לעניין הדומה או הרומז על גיור. המדרש מבחינה זו חופשי ויכול להמציא גיורים גם לתורה.

מעניין שדווקא בנושא הנוגע לשחרור מעולו של עם זר, הוא חג הפסח, טרחה התורה להקנות לגרים מעמד הזהה כמעט לאזרח היהודי. הנה כי כן גם בעניין חג הפסח – ואולי דווקא בהקשר לחג החרות – השוותה התורה את הגר לאזרח כלומר ליהודי. ולא רק זאת, אלא שלגרים מותר היה גם להקריב קורבנות לאלוהי ישראל. ​

על פי התורה ניתן להזמין גם לא יהודים לחוג את הפסח, ויותר מזאת, לגרים מותר בפירוש (בהתאם לתורה) לעשות בעצמם את הפסח. וכי יגור אתכם גר ועשה פסח ליהו“ה כחוקת הפסח וכמשפטו כן יעשה, חוקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ (במדבר ט, יד). התורה השוותה את הגר לאזרח ומבחינה זו אולי אף כיוונה לתקופתנו אנו. ליהודי בן זמננו יש מעמד של אזרח כמעט בכל ארצות הפזורה. לעומת זאת דווקא בארץ התנ“ך קיימת הפרדה בוטה בין האזרח לגר, כאשר חוקות שונות נוהגות לשני ציבורים אלה.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com