שמיני – פרשת השבוע

0
69

 

לא רק אפיקורסים אף דתיים תוהים לפעמים, האם חשוב לבורא העולם אם ישראל מקיימים מצווה זו או אחרת. גם חכמינו כבר דנו בשאלות מעין זו. המדרש (תנחומא, ורשא, פרשת שמיני סימן ז) מספר על דיון שהתנהל בפני רבי יהודה הנשיא, שבו שאלו תלמידיו על מספר הבהמות הכשרות למאכל בניגוד לבהמות הטמאות…

שמיני – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע

השיב להם רבי: „מה איכפת לו לקדוש-ברוך-הוא שיאכלו ישראל בלא שחיטה„. משפט קצר בעל תוכן עצום. וכמובן ניתן להמשיך ולפרט שאלה זו גם לדיני כשרות בכללם, לדיני טומאה וטהרה, איסורי עריות (יחסי אישות בין קרובי משפחה) ועוד ציוויים שאין להם הסבר ממש רציונלי (בניגוד למשל ללא תגנוב). על שאלה רטורית זו השיב רבי: תדע שלא נצטווה השחיטה הזו אלא כדי לצרף את ישראל.

גם הרמב“ם (במורה נבוכים חלק ג, פרק לג) התייחס למצוות שאין אנו מוצאים להם הסבר הגיוני: שמכלול כוונת התורה, להרחיק מהאדם את התאוות, … שאם יימשך האדם אחריהם… יחריב את נפשו וגופו וכל זה מונע מהאדם להגיע לשלמות.

אחריות גדולה לאליטה

א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָ“ה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לא צִוָּה אֹתָם​​​.  ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָ“ה … וַיָּמֻתוּ… ג וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָ“ה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ (פרק י‘).​שני בניו של הכוהן הגדול ויורשיו נענשו בעונש חמור ביותר על מעשה שעשו לכבודו של השם. הקורבן שהם הקריבו לא היה בבחינת עבודת זרה    (= עבודת אלילים חו“ש). הם רצו להוסיף קורבן יתר על מנת לפאר ולהלל את הבורא, להראות את מסירותם הגדולה לאלוהים. וגם אנחנו, וודאי גם אלה שהיו נוכחים באותו מעמד, היינו חושבים שמעשה בני אהרן איננו עבירה אלא להיפך ראוי לשבחים. 

אבל לא כן תגובת הקב“ה. הסטייה הקלה של מקורביו מהוראות המצווה גורמת לו-יתברך, לעשות מעשה, אשר לנו נראה קיצוני ומדהים, על מנת להראות לעם כולו, שאין הוא נושא פנים, אפילו לא לאלו הקרובים אליו ביותר, ובכך הוא מתקדש בעיני העם, אשר רואה ונוכח לדעת, שכולם שווים לפני ה‘. ועל מה העונש? כי לא צִוָּה אֹתָם. הם הגזימו ולא קיימו את ההוראות במדוייק. ואפשר להוסיף, שלא רק זאת, אלה הביטוי „בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ“ מתכוון לכך, שדווקא אצל הקרובים ה‘ מקפיד במיוחד ועליהם חלה זהירות יתירה.  בנוסף יש לשער שהתורה רומזת לנו, שחומרת העונש נובעת דווקא משום שבני אהרון היו מראשי העם: היינו בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ.

ברוח זו מתנבא גם הנביא (עמוס ג, ב) „רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם“. הקירבה לאלוהים, של העם ושל היחיד, מטילה חומרה יתירה על ההתנהגות ובהתאם לכך גם העונש כבד יותר.

רש“י הולך בדרך מעט שונה, לדעתו כאשר ה‘ מעניש את מקורביו הוא גורם לעם להבין שאם כך נוהג האל במקורביו, על אחת כמה וכמה שינהג כך בחוטאים מפשוטי העם.

יצר הנקמה בהגדה

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב  וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ (ירמיהו י, תהילים עט).

קשה לטעון שבקשת הנקמה אינה מוצדקת. לאחר כל מה שעוללו הגויים במשך אלפי שנים לעם ישראל, יצר הנקמה הוא בהחלט אנושי. ובקשה זו מוצדקת במאות השנים האחרנות אף יותר משהיתה בתקופתו של מחבר ספר תהילים. 

אולם עם ישראל ידע גם עמים, בעיקר בעת החדשה, אשר עזרו לו רבות בהקמת מדינתו ובהמשך קיומה של המדינה. עם ישראל ידע גם חסידי אומות העולם, ששמו נפשם בכפם על מנת להציל יהודים בודדים, והעניין ידוע. אבל מעניין ביותר שכבר לפני מאות בשנים היו יהודים שהכניסו נוסח בהלך רוח זה להגדה של פסח. לא רק נקמה ומכות על הזרים, אלה גם דברי תודה וזיכרון טוב למי שלא מבני ברית. והרי לפנינו נוסח יפה שנמצא בכתב יד של הגדה מהמאה ה-16, שיש מי שמייחסים אותו לאחד מצאצאי רש“י:

שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך קוראים, בגלל חסדים שהם עושים עם זרע יעקב, ומגינים על עמך ישראל מפני אוכליהם. יזכו לראות בסוכת בחיריך, ולשמוח בשמחת גוייך. 

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com