וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. וכאן מתחיל סיפור העקדה. אלוהים דורש מאברהם להקריב את יצחק בנו לקורבן. הסיפור ידוע. ידוע גם שבסוף מופיע מלאך ומונע מאברהם לשחוט את בנו ובמקומו מזמן אלוהים למקום אייל וזה מועלה לקורבן במקום יצחק. בכל דור מנסים חכמים רבים לדון ולדרוש בסיפור מכיוונים שונים והופכים בו בלי סוף…
וירא – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
השאלה המטרידה מכולן היא, למה היה צריך את הסיפור המצמרר הזה, לשם מה הנסיון. האם על מנת לבחון את אברהם באם הוא מאמין באלוהים כמו כל אדם אחר, למשל אבימלך, שראה ונוכח בכוחו וביכולתו, או לבדוק אם אמונתו של אברהם היא ללא תנאי. אם אמונה זו חפה מספקות, אינה תלוייה בשכר למקיימיה ובעונש למכחישיה, אינה תלוייה בהופעת אלוהים, אינה תלוייה בהתגלות, אינה תלוייה בניסים, אמונה טהורה שאין בילתה. יכול כל אדם לחשוב על עניין זה על פי דרכו, לחייב או לשלול אמונה אבסולוטית מעין זו. התורה מראה לנו כאן את ההבדל בין אמונה טהורה ללא תנאי, וזו אמונתו של אבי המונותאיזם, לבין אמונה השואבת את כוחה מתופעות חיצוניות. לומר „אני מאמין באלוהים“ יכול כל אדם ואין זה מחייב אותו לשום דבר וספק אם האומר עצמו מבין תמיד למה הוא מתכוון.
יראת אלוהים
בפרק כ‘ עוזב אברהם את מגוריו עם כל אשר לו, ויורד להתגורר בעיר גרר. אברהם ביקש מרעייתו שרה להציג עצמה כאחותו. הסיבה לתרגיל ההתחזות היה החשש, שמישהו מתושבי גרר יחשוק באשתו היפה ועל מנת לקחתה, יהרוג את בעלה החוקי והיא תהיה פנוייה וחופשייה. ואכן כאשר שמע אבימלך מֶלֶךְ גְּרָר ששרה כביכול פנוייה, לקח אותה אליו. אלוהים מתכוון להענישו על כך ואף מופיע אליו בחלום ואומר לו זאת. אבימלך מתגונן ומתחנן ומצליח לצאת מהעניין בשן ועין. אבל בליבו של המלך נותרה התמרמרות על אברהם, על שסיבכו בעניין חמור זה והוא פונה אליו בטרוניה: מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גדולָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי.
תשובתו של אברהם מעניינת מכמה בחינות: כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי.
מה משמעותה של „יראת אלוהים“ זו, שעליה מדבר אברהם. אברהם בוודאי אינו נתכוון לחוקים אלוהיים, מאחר שאלה טרם היו מוכרים. ואשר לחוקי המקום, הם לא היו מוכרים לו ולכן לא ידע, אם הם עשויים להגן עליו. ייתכן שבמלכות גרר הריגת אזרח זר במטרה לקחת את אישתו לא היתה עבירה. הדבר היחיד שיכול אולי לעמוד לזכותו היא יראת אלוהים.
יראת אלוהים זאת בפיו של אברהם אינה מבטאת חוק. זו מעין תחושה ואולי מוסכמה, אולי מין חשש להפר כלל, העלול לפגוע בסידרי החברה. מכל מקום משהו בתודעה שאיננו ניתן להגדרה, המחייב להמנע ממעשים מסויימים, גם אם לא חל עליהם איסור מפורש. קיומה של החברה האנושית תלוי לא רק בחוקים המסדירים את החיים, כי אם במידה רבה בכללי מוסר.
היהודי שמניח מדי בוקר תפילין, מנשק כל מזוזה הנקרית בדרכו, עדיין אינו מקיים את „יראת אלוהים“ כפי שהבין זאת אברהם אבינו עה“ש. צא וחשוב מה עליך לקיים על מנת להיחשב לאחד מבניו של אבי האומה.
אומץ אזרחי
„ויאמר ה‘: המכסה אני מאברהם אשר אני עושה?“ אלהים מחליט לספר לאברהם על כוונתו להשמיד את סדום בגלל הרשעות של תושביה ובגלל שצעקת האומללים הגיעה עד לב השמיים. אברהם חושש שבעונש קולקטיבי כזה, מדרך הטבע, יומתו גם אנשים ישרים. הוא מתחיל להתדיין עם אלהים ומבקש למנוע את החרבת העיר. אברהם שואל את אלהים, אם הוא מוכן לוותר על החרבת סדום, בתנאי שיימצאו בה חמישים אנשים ישרים. אלהים מקבל את התנאי. אברהם ממשיך להתמקח על מספר הצדיקים עד שהוא מגיע לעשרה. וכאן נפסק המיקוח. בהמשך מסופר, שבסדום נותר צדיק אחד בלבד והוא לוט, אחיינו של אברהם, ולכן מלאכי אלהים מצילים את לוט ואת משפחתו לפני שהעיר מוכחדת.
מדוע מיידע אלוהים את אברהם על תכניותיו להחרבת סדום? האם על מנת לבדוק את תגובתו? מכל מקום אברהם מנצל את הידיעה בנסיון להציל את העיר מהכחדה. הוא אינו נמנע מלהתמקח עם הסמכות הגדולה ביותר הקיימת ביקום. אין ספק שהוא מכיר בסכנה העלולה לצמוח לו אם בורא העולם יראה בנסיונו של אברהם עזות מצח, דבר העלול להעלות עליו את חמתו. למרות זאת הוא מעז. התורה מציגה בפנינו דוגמה מאבי האומה, שלא נמנע מלסכן את עצמו, כאשר חשב שהוא יכול להציל את חייהם של אנשים אחרים, אפילו שרובם היו רשעים. לזה קוראים היום אומץ אזרחי.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
