האם ניתן לשחזר או לנחש מי הגה לראשונה את הרעיון, כי ניתן להבחין בין יצורי אנוש בכאלה שהם בעלי אופי אדנותי מחד, ומאידך אחרים בעלי אופי עבדותי…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: חוקת
הדעה הרווחת בעולם היתה, שהבחנה זו כבר ניכרת בתורה. סיפור נדודי ישראל במדבר ידוע לכל וגם סיבת הנדודים הארוכה. היה זה העונש שהוטל על יוצאי מצריים, על שהתמרמרו ללא הרף, לא האמינו בהבטחת השם להביאם לארץ כנען, וביקשו ממשה רבנו להחזירם לארץ מצריים, אשר בה חיו כביכול חיי מותרות ותענוגים. על כפיות הטובה של בני ישראל, משם הוציאם הקב“ה מעבדות לחרות בעזרת ניסים ונפלאות שחולל, החליט אלוהים: חַי אָנִי… כִּי כָל הָאֲנָשִׁים… אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ.
אֲנִי יְהוָ“ה דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה… בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ (במדבר פרק יג).
אין ספק שהיה זה עונש חמור ביותר. כידוע קיימת בכל ענישה לא רק סיבה לעונש, אלא כרוכה בה גם מטרה מסויימת. מטרת עונש הנדודים במשך ארבעים השנים במדבר היתה, הכחדת כל אותו הדור שגדל במצרים, אשר השלים עם מצב העבדות שלתוכה נולד ובה גדל, והפנים את חוסר אפשרותו לקום ולהתמרד ולהשתחרר מהאופי העבדותי ומהכניעה לאדון הזר. כל המבוגרים מעל עשרים שנה, שגדלו במצרים וחיו בתנאי עבדות, אמורים היו למות בטרם שתתחיל המלחמה על ארץ כנען ולפני שעם ישראל יכבוש ויכנס כעם חופשי לארץ המובטחת.
משה רבנו חוזר ומדגיש נקודה זו בהמשך: וְטַפְּכֶם … וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ (דברים פרק א).
ואכן מה יותר הגיוני מלהניח, שמי שנולד וחי בעבדות, לא יוכל להשיל מעליו את מוסר העבדים ויישאר תמיד עבד.
גישה זו, אם לא להשתמש במונח תיאוריה, נפוצה גם בארץ. הישראלי המצוי מחזיק לעצמו טובה על כך, שהוא נולד או גדל בישראל ואילו היהודים שחיים בפזורה הם בעלי אופי גלותי. והאופי הגלותי מתאים לדעת הישראלי המצוי לאופי העבדים: נכנע, חסר עמוד שידרה, חסר גאווה לאומית, חסר ביטחון עצמי, פוחד מהגויים, וותרן ועוד כיו“ב.
מי שממשיך לקרוא בפרשתנו ייווכח, כי במידה ותיאוריה זו מסתמכת על התורה, היא נשענת על חוסר ידיעה. עברו חלפו ארבעים שנה, דור יוצאי המדבר הלך בדרך כל הארץ, והדור החדש חוזר ומשמיע אותן תלונות כמו אבותיו.
וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל (פרק כא, פסוק ה). גם הדור החדש מואס בלחם המעופש במדבר ומתגעגע לתנאי החיים במצריים. מסתבר שלא השתנה דבר. דור הולך ודור בא והאופי כביכול נשאר? ולא כן הדבר.
התורה מלמדת את ההיפך: הכוחות להתחדשות נמצאים בתוך העם, כל דור חייב ללמוד מנסיונותיו הוא ולהחכים בעצמו ואין צורך לחכות עד שיתחלפו הדורות. המלחמה בדעות קדומות, כולל גזענות, חייבת להתרחש בכל דור.
גם אצל חז“ל אנו מוצאים דעה או גישה דומה: בהקשר לדיון בנושא „פרה אדומה“ בפרשתנו, מביעים החכמים את דעותיהם על עמים שונים. ההשתייכות ללאום או לעם חסרת משמעות לדעתם בהערכת העם או האדם.
רבי חייא, אחד מגדולי האמורים הראשונים, מליץ יושר על ממלכת פרס ומדי: „דאמר ר‘ חייא בר אבא, מלכי מדי תמימים היו, ואין להקב“ה עליהן, אלא שעבדו עבודה זרה שקבלו מאבותיהם בלבד“ (מדרש אגדה, תנחומא, פרשת חוקת סימן כז). עבודה זרה היא אחד החטאים הגדולים ביותר, והתורה מחייבת להכחיד את החוטאים בה. אומנם בפרס נהוגה עבודה זרה, אבל חז“ל נוקטים לגבי הפרסים לשון סלחנית, כפי שנוהגים עם ילדים שלא חונכו כראוי. אומנם נוהגים שם עבודה זרה, אבל אין זה מיוזמתם ומהכרתם הברורה, הם נולדו שלא על פי בחירתם בחברה מסויימת, שבה נהגו עבודה זרה. הם קיבלו את המסורת מאבותיהם ולכן אלוהים אינו כועס עליהם ואינו מענישם על חטאם. לא רק לימוד זכות יש כאן, אלא שר‘ חייא מסתמך בפירוש על הקב“ה הנוהג במקרה זה בהבנה ובסלחנות.
יכול כל אדם להרהר בעצמו, האם זכות כלשהי גרמה לו להיוולד במשפחה מסויימת, בעם מסויים. האם ניתן למשל לנסח שאלה מעין זו: מה היה קורה, אם הייתי נולד בארץ אחרת, בעלת דת שונה ולמשפחה בעלת מעמד שונה?
חז“ל נותנים לנו דוגמה לסובלנות ומלמדים אותנו, שאין בני האדם אחראים למוצאם!
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
