בתחילת פרשת הקורבנות מסבירה התורה, אילו בעלי חיים כשרים להיות מובאים קורבן. כולנו יודעים שקורבנות מביאים כמובן רק מבעלי החיים הטהורים, והם ניזונים אך ורק מצמחים. אבל ליתר דיוק מפרטת התורה: איש מבית ישראל אשר יקריב קורבנו… בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים (ויקרא כב, כ). התורה מוסיפה ומבהירה, שהקורבנות מבכורי הבהמות חלים על: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד (ויקרא כב, כז)…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: אמור
בתורה אין למצוא נימוקים לבחירת דווקא סוג זה של בעלי חיים, להיותם קורבנות הרצויים בעיני אלוהים. אין להתפלא אם כן, שכבר חכמינו הראשונים ניסו לחפש הסברים סבירים לבחירה מסויימת זו של סוג הקורבנות. סקרנותם המבורכת היתה כידוע אחת התכונות המכריעות להמשך תקפותה של תורת ישראל ואולי אף לקיומו של עם ישראל. כמו כן יורשה להזכיר כאן בסוגריים, שהכתבים המכוננים של עם ישראל, התורה והתלמוד, לא נאמרו לשעתם בלבד, אלא תקפים בכל הזמנים. כל דור ודור חייב להפיק מתורת ישראל (זו שבכתב וזו שבעל פה) את הלקחים והמסרים המתאימים והנדרשים לתקופתו.
אחד מסימני ההיכר הבולטים בעולם החי היא ההבחנה בין הטורפים, אוכלי הבשר, לבין הצימחוניים, המקיימים חיים סבילים. יש המגדירים אותם כטורפים מצד אחד וכנטרפים מאידך. בחיפוש אחר הנימוקים לבחירת הקורבנות דווקא מבין הנטרפים, שימשה הבחנה זו שיקול לאחד ההסברים מרחיקי הלכת, בעלי ההשלכות על התנהגות האדם.
אלוהים כידוע הוא אל רחום וחנון, וככזה הוא מתחשב יותר בצד החלש ולפעמים אף מנסה לעזור לו (ולא רק במה שנוגע לישראל ואף לא רק במה שנוגע לבני האדם). חכמינו מצאו לכך אסמכתא בכתובים: וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף (קוהלת ג, טו). כוונת קוהלת אינה שאלוהים מבקש את נפשו של הנרדף, כפי שמקובל להשתמש בפועל זה, כי אם שאלוהים מבקש לקרב אליו את הנרדף, על מנת שזה יחסה בצילו ויהיה מוגן, כי הוא חס ומרחם עליו. במילים אחרות, עינו של אלוהים פקוחה במיוחד על החלשים והם קרובים לליבו.
ומדוע מוזכרים דווקא השור, הכבש והעז? המידרש מפרט: „אמר הקב“ה שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב, לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפין, שור או כבש או עז כי יולד.“ כלומר שהטורפים אינם מתאימים להיות מוגשים על שולחן המלך. חז“ל אבל לא הסתפקו בהסבר זה והמשיכו לפתח את הרעיון (ויקרא רבה פרשה כז), כמאמרם ז“ל „מה הוא רחום הייה אף אתה רחום“.
ר‘ הונא בשם רב יוסף אמר, „לעולם והאלהים יבקש את נרדף, אתה מוצא צדיק רודף צדיק והאלהים יבקש את נרדף, רשע רודף צדיק והאלהים יבקש את נרדף, רשע רודף רשע והאלהים יבקש את נרדף, אפילו צדיק רודף רשע והאלהים יבקש את נרדף. מכל מקום והאלהים יבקש את נרדף“. בשלושת הדוגמאות או המשלים הראשונים שמביא רב הונא על מנת להסביר למה הכוונה, אינם מפתיעים. קל להבין ואולי אף אפשר לומר שזה מובן מאליו, או נאמר אנושי, שאם רשע רודף את הצדיק, יש לעזור לנרדף. אפשר גם להסכים לגישה, שאם רשע רודף רשע או אם צדיק רודף צדיק, מן הראוי לחוש לעזרת הנרדף. לעומת זאת מפתיעה קביעתו של ר‘ הונא, שאם הצדיק רודף את הרשע, אלוהים יבקש לעזור לנרדף. וליתר הדגשה מוסיף ר‘ הונא, שבכל מקרה יש לעזור לנרדף.
יש להסיק מכאן, שלדעת חכמינו חייבים בכל מקרה להפסיק את הרדיפה. גם הצדיק הרודף את הרשע אינו יכול לעשות דין לעצמו. ייתכן אומנם שהצדיק רודף בצדק את הרשע, אבל עניין זה טעון בדיקה ולא הרודף (גם אם הוא הצודק) יחליט על דעת עצמו, מה ייעשב בנרדף. אם אכן הרשע ראוי להיענש, הציבור או השופט הם שידונו בעניין ויחליטו כיצד לנהוג.
חז“ל בדונם בסוגיות כבדות משקל מעיו זו, לא הביעו דעתם לתפארת המליצה בלבד או להפגנת ידענותם ולא על מנת להשתעשע בניסוחים תיאורתיים. את המילים ששמו בפי אלוהים בחרו בכוונת מכוון. מצבים מעין אלה, בהם נרדפים אנשים על לא עוול בכפם, וכמובן מצבים בהם נרדפים עושי עוולה, היו בכל הזמנים. כמו כן הבינו חכמינו ללא ספק, שדווקא במצבים, בהם ברור שהנרדף הינו רשע הראוי לעונש, קשה על בני האדם לנהוג באיפוק וקשה להם במיוחד לעמוד נגד הדחף הטבעי, הדורש ענישה מיידית. לכן בחרו חז“ל לייחס התנהגות זו לאלוהים, על מנת שישמש דוגמה ומורה דרך לבני ישראל.
הציבור הדתי והחילוני מזכיר ומהלל ללא הפוגה את חז“ל. אך האם הוא מוכן לשמוע לקולם, כאשר זו אינה משקפת את הלך הרוח ההמוני, השורר בחברה בישראל?
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
