העולם משתנה מיום ליום, צרכי בני האדם משתנים, גילויים והמצאות משנים את המציאות האנושית, או כמו שאומר משורר תהילים „יום ליום יביע אומר“, שפירושו לפי פרשן פלוני „כל יום יגיד אומר חדש מהחידושים האלהיים אשר יעשו בכל יום ויום“. גם אם למעשה תחושת שינוי בתנאי החיים אינה ניכרת מדי יום, אין ספק שמדור לדור חלים שינויים במציאות החיים…
מציאות חדשה דורשת כללים חדשים ומערכת חוקים מודרנית, ובכל העמים מקובל לחולל מזמן לזמן שינויים בחוקים או לפחות להקנות לחוקים מסויימים פרשנות חדשה. גם הלכות ומצוות דתיות דורשות שינויים, שאם לא כן, הן נזרקות עם הזמן לפח האשפה של ההיסטוריה. אבל כיצד מחוללים שינויים בחוקים והלכות שניתנו על ידי אלוהים, שחלה עליהם הילת הקדושה ומי יעז לשנות מהכללים, אותם ציווה ריבון העולמים.
אין ספק שגם לאחר שניתנה התורה, הכוללת מערכת סדורה של חוקים וציוויים לעם ישראל, נוצר הצורך להתאימה לחיים שהלכו והשתנו עם חלוף הדורות. חכמי ישראל מצאו דרך לשנות ולהתאים את חוקי התורה לצרכי העם והזמן באמצעות שיטות פרשניות שונות. את האסמכתא לחולל את השינויים השונים או להוסיף מפעם לפעם פרשנויות חדשות, נמצאו באותם חוקי התורה עצמה. התורה מסרה לידי החכמים את הכלים המתאימים לכך.
בפרשה שלנו מופיע אולי המקור החשוב ואולי אפילו הראשוני לכלל, שאיפשר למנף את החוקים והציוויים.
הפרשה פותחת בהצהרה וַיְדַבֵּר יְהוָ“ה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי. ומיד לאחר מכן נצטווה משה רבנו להסביר לעמו את מצוות השמיטה, העוסקת בחובה להשבית את העבודות החקלאיות בכל שנה שביעית. עד כאן הכל ברור. חכמינו שמו ליבם לעובדה יוצאת דופן. בכל שאר המצוות לא הוקדמה הקביעה, שה‘ דיבר אל משה בהר סיני, כי ידוע שכל התורה וכל המצוות ניתנו למשה מסיני. מדוע אם כן מדגיש הכתוב דווקה בפתיחה שקדמה למצוות שמיטת הקרקעות את העובדה, שהדבר נאמר למשה בהר סיני. עובדה זו אומרת דרשני. המלומדים מצאו לכך הסבר לכאורה פשוט:
בדקו החכמים ומצאו שקיים הבדל בהוראות מצוות השמיטה לבין ההוראות שנתנו ופורטו בשאר המצוות.
מכאן מסקנת חז“ל ובעקבותיהם רש“י המסביר את העניין כדלקמן: „מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה, נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני“.
במילים אחרות: כמו שבעניין מצוות השמיטה מפורטים כל כללי המצווה ודיוקיה בתורה, כך גם כל המצוות האחרות. כל ההוראות הנוגעות לשאר המצוות, כגון איך ומתי ובאיזה תנאים יש לקיים אותן וכל שאר פרטי הביצוע, כנהוג בכל מערכת חוקים שהיא, ניתנו למשה רבנו מסיני. אומנת איננו מוצאים אותם במיקראות, והם אינם כתובים בתורה, אבל הם נמסרו למשה רבנו בעל פה. וזו כידוע התורה שבעל פה.
משה רבנו קיבל אם כן תורה אחת בלבד, אבל זו ניתנה, אם אפשר לומר כך, בשני חלקים: חלקה בכתב וחלקה בעל פה. ומה קרה עם התורה-שבעל-פה? בהתאם למקובל עלינו מהמסורת:
„משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה“. וכך עברה התורה שבעל פה בדרך של מסירה וקבלה לדורות הבאים. כל סיפרות ההלכה מאז ועד היום נכללת בתורה שבעל פה.
כמעט ולא ייאמן, איזו חוכמה טמונה בפיתוח והרחבת התורה לשני חלקיה, לזו שבכתב ולזו שבעל פה. על פי כלל הילכתי זה, שניתן להשוותו לחוק יסוד בכללי הפרשנות, נפתחה האפשרות לקיים את התורה בכל זמן עתידי, גם כאשר מצוותיה לא תאמו לגישת הדורות הבאים. אילמלא זאת, כיצד היינו אמורים להתייחס לחוקים כגון: „עין תחת עין“, „מקלל אביו ואימו מות יומת“ ובעניין ההוראה להשמיד את „העיר הנידחת“ על כל תושביה ועוד כיוצא בזה עניינים, שהדעת אינה סובלתן.
מה היה קורה, אם התורה לא היתה מתפרשת שוב ושוב במשך הדורות והבנת הנקרא היתה דבקה בטקסט המילולי. יש להניח שהיא היתה הופכת לסיפור מיתולוגי, כדוגמת סיפורי העמים בעת העתיקה, אגדות-עם המספרות על הקשר בין אלוהים לאדם. עם הזמן היתה התורה נעלמת כנראה מהזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל וייתכן אף שהעם עצמו היה זוכה בגורל דומה.
כיום אין בחוגים הדתיים מי שמערער על סמכות התורה שבע“פ. מאידך מזה דורות מספר שאין למצוא ביהדות מוסד בעל סמכות או מנהיגי-דת כריזמתיים, המסוגלים להמשיך במפעלם של ממשיכי התורה שבע“פ ולהתאים אותה למציאות חיינו. האם עתידה תורת ישראל לחלוק את גורלם של סיפורי העמים העתיקים?
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
