הילדים במשפחות חרדיות נוהגים בשוכבם לישון לומר את תפילת שמע-שעל-המיטה, כמובן בנוסח מקוצר. המילים הראשונות לקוחות מברכת יעקב לבני יוסף אפרים ומנשה: הַמַּלְאָךְ הַגוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבוֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרוֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (מח, טז). ומסתיימות במילים „בְּיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי… אֲדנָי לִי וְלא אִירָא“, ואין היא מכילה יותר משלוש שורות…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: ויחי
מסופקני אם הילדים, בדקלמם או במלמלם תפילה זו, נותנים דעתם למשמעות המדוייקת של הטקסט ולמובנם של מושגים מסויימים, כמו המלאך הגואל. חז“ל, ראשונים ואחרונים, דנו והביעו דעות שונות על אותה דמות מלאכית, המופיעה בברכת יעקב.
בפסוק הראשון מסביר יעקב, שאותו אלוהים, שהיה אלוהי אביו יצחק ואלוהי זקנו אברהם, הוא הָרוֹעֶה אוֹתִי, כלומר שהביטוי „רועה“ מתייחס לאלוהים, ובהקבלה מתייחס כמובן הביטוי „המלאך“ בפסוק העוקב גם כן לאלוהים. יעקב אבינו כינה כידוע את אלוהיו בביטויים שונים, כמו למשל בפרק לא, נג, וַיִּשָּׁבַע יַעֲקב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. כאשר מובן מאליו, שהכוונה בביטוי פַחַד היא תמיד לאותו אלוהים אחד ויחיד. וכך ניתן למצוא בתנ“ך כינויים לרוב שניתנו לקדוש-ברוך-הוא.
שאל אותי אחד מקוראי, למה הכוונה במילים „אבינו שבשמים“, המופיעות גם בתפילה. האם הכוונה היא באמת לאבינו מולידנו והאם הוא אכן שוכן במרומים. ואם כן, האין כאן דמיון לאמונת הנוצרים? האם ניתן לראות בגישה זו אותם סממנים נוצריים הקיימים באמונתם בשילוש „הקדוש“? שכן חסידי תורה זו מאמינים שאלוהים מורכב משלושה, האב, הבן ורוח-הקודש, והבן במשוואה זו הוא ישו, שהוא גם בנה של הבתולה מרים (נא לא לצפות כאן להסברים נרחבים בעניין זה. אין כאן דיון יסודי בדת הנוצרית, אלא רק איזכור האמונה הבסיסית של הנוצרי הממוצע, ככל שקיים ממוצע כזה). זו הסיבה שבגללה זיהה הרמב“ם בנצרות דת פגאנית, כאשר באיסלם ראה דת המאמינה בייחודו של האל.
במידה שננסה לערוך השוואה בין אמונות פגאניות (כולל הנצרות) לבין אמונת העברים, נגלה שהשונה רב מהדומה, הדמיון במידה והוא קיים, הינו שטחי ופשטני. אברהם אבינו, אשר גילה את האל היחיד שהיה מעולם, וכן צאצאיו, הבינו את ההבדלים בין אלוהים זה לבין אלי הגויים. משה רבנו המשיך לפתח את האמונה באל הטרנסצנדנטלי, האל שהוא מעבר להשגת האדם. למרות זאת המשיכו העברים להשתמש בביטויים בעלי צביון אישי, משפחתי ולאומי כמו „אבינו שבשמים“ וכינויים דומים.
הרעיון הגדול של הדת העברית היה, שלאלוהים זה שבו האמינו בני ישראל, יוחסו שני תפקידים שונים. מצד אחד היה זה האלוהים הנשגב והבלתי נתפס שלא ניתן לדעת עליו דבר. אלוהים ללא דמות, ללא גוף, חף מתחושות ורגשות, שאינו כועס, אינו אוהב, אינו מעניש ואינו מתגמל. מאידך היה הוא גם האלוהים השומר על מאמיניו ודואג לכל מחסורם וגם מענישם בעת הצורך. אלוהים שניתן לפנות אליו, לעבוד אותו, להתפלל אליו, להתחנן בפניו ולהודות לו ולפעמים אפילו לשוחח עימו. איך שני תיאורים או הגדרות מעין אלה, כביכול סותרים, יכולים לדור בכפיפה אחת?
ההיסטוריה האנושית הוכיחה, ולשם כך אין צורך להטריד ולהסתמך על מחקרים פסיכולוגיים או סוציולוגיים ודי להסתכל בהתנהגותם של בני האדם מאז ומעולם, שהצורך באל בעל נגישות אישית, הינו צורך בסיסי לאדם. גם המאמין היהודי (להוציא את הנגועים באמונות טפלות), המקיים מצוות תפילה ומצוות אחרות יודע, שבתפילותיו ובתחנוניו אין בכוחו להשפיע על דעתו של אלוהים או על דרך הנהגתו את העולם. ולמרות אמונה דתית טהורה זו (אולי אף אפשר לומר פילוסופית), מאפשרת לו דת ישראל לשפוך את ליבו בפני אלוהיו ולקיים את מצוותיו, גם אם הוא מודע לעובדה, שאלוהים לא ישנה למענו את סדרי הבריאה ואת חוקי הטבע, ולא יחולל נס על מנת לקיים את בקשותיו. מאידך האמונה והתקווה לזכות בחסד אלוהי או כביכול בתמורה כלשהי עבור עבודת האל אינה נותרת ללא מענה.
ואכן היהודי המחזיק באמונתו ועובד את בוראו בשמירת מצוותיו, זוכה במשהו חשוב. אמנם אין הוא מתוגמל על נאמנותו, אינו נענה לתחינותיו, אין באדיקותו להשפיע על אלוהיו לשנות למענו את סדר העולם, אבל הוא, היהודי, מצליח לפעמים, לשנות את עצמו. וזה חסד גדול. השאיפה הטהורה, חפה מאינטרסים, והנסיון להתקרב לאלוהיו ולדבוק בו, מעוררים תהליכים רוחניים באדם, תהליכים של זיכוך ועידון הנפש, העלולים לגרור שינוי באישיותו. מותר אף להניח, שהנסיון להתקרב לאלוהים הינו בבלי-דעת נסיון להשיג את הבנת השלמות, ועצם הנסיון מזכה את האדם בהתקרבות מסויימת לשלמות אנושית.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
