הנושא שנעסוק בו כאן השבוע אינו קשור ישירות לפרשת השבוע של השבוע הנוכחי. הוא קשור למעשה לכל פרשות השבוע, היינו לכל התורה. הנושא הנדון קשור באופן יחודי למילים הראשונות בהן פותחת התורה, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. אומנם כבר בעבר נדון כאן הנושא בהקשר לבריאת העולם, אבל חובה לחזור דווקא עכשיו לאותו נושא ולא לעסוק בפרשת בהעלותך. הסיבה לחריגה הינה לצערי פוליטית…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: בהעלותך
אני נמנע דרך קבע ובאופן עקרוני מלהעלות בפרשות השבוע נושאים העומדים על סדר היום הפוליטי היומיומי. אבל כאשר פוליטיקאים, והמדובר כאן בחברי ממשלת ישראל, או לפחות אחד/אחת מהם, מנסים להשתמש בתורת ישראל כקרדום לחפור בו ומגייסים את התורה לצרכי תעמולה פוליטיים, חובה להתייחס לעניין ולהבהירו, בעיקר – כפי שנראה להלן – הפרשנות הפוליטית, לא רק שמעוותת את הכתובים אלא פותחת פתח לפרשנות מזיקה לעניין המדיני.
המדובר במושג שהתקבע משום מה בתעמולה הישראלית מזה עשרות שנים, והוא זכותנו על הארץ. מבחינה עניינית זהו מושג די אווילי. זכות הוא מושג הלקוח מהמשפט האזרחי. לפרט זה או אחר ואף לפרטים יכולה להיות זכות לקבל או לבקש משהו בדין, גם בנוגע לנכסי דלא ניידי. לאומה אין זכויות על שטחים טריטוריאליים, אלא אם כן היא מחזיקה בהם ושאר האומות מכירים בזכויותיה. כאשר בעבר מלך או שליט ביקש לכבוש טריטוריה מסויימת וטען לזכות עמו או ארצו או לזכותו האישית לחבל ארץ מסויים זה, הוא השתמש בטענת זכות זו או אחרת, אותה הציג בפני נתיניו/אזרחיו או בפני אומות העולם. בתירוץ מעין זה נהג להשתמש על מנת לצאת למלחמה ולבצע כיבושים. אם הצליח – זכה, לא הצליח – הפסיד.
נעלם ממני מדוע חוגים מסויימים, או מפלגות מסויימות נזקקו לטענת הזכויות – זכות אבות, זכות ראשונים, זכויות שניתנו מידי שמיים – בהתנחלות המחודשת של עם ישראל במאה העשרים בארץ ישראל. טענת „הזכות“ יכולה לפעול כמו לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, אשר יכולה – כפי שנראה להלן – להתהפך ולהפנות את הלהב לאוחז בה.
ובכן חזרה לזכות האלוהית, כפי שמבינים אותה חלק מחברי הממשלה. היא מסתמכת על פירוש רש“י לפתיחת התורה. „אמר רבי יצחק… מה טעם פתח בבראשית… משום שאם יאמרו אומות העולם לישראל, לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו“. כלומר שכבר בבריאת העולם אלוהים מבהיר שהארץ שייכת לו, כי הוא בראה. זה כמובן נכון. ושנית, שאלוהים יכול לחלק אותה למי שישר בעיניו. תחילה נתן אותה לכנענים, אחר כך לקחה מהכנענים, או משיבעה עמים שונים, ונתנה לעם ישראל.
בדרך אגב אפשר להזכיר כאן, כי דברי רש“י הם מדרש-אגדה בלבד על הפתיח של ספר התורה. לעומת זאת יש לנו עדות של נביא חשוב, שלא היה פרשן כי אם דיבר מפי הגבורה. עמוס אומר בפרק ט פסוק ז: הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְהוָ“ה הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר. עמוס משווה את בני ישראל לעמים אחרים ואומר שבני ישראל אינם טובים מהכושים, כמו כן אין הם היחידים, להם הקציב שטחי מחייה. גם עמים אחרים העלה אלוהים מארצות שונות ויישב אותם בארצות מגוריהם, כמו את הפלישתים, אותם העלה מכפתור וכמו את בני-ארם שאותם העלה מקיר.
למרות שההסתמכות על רש“י היא טיעון מפתה, אבל אלייה וקוץ בה. ההיסטוריה של עם ישראל הראתה, שאלוהים יכול גם לשנות את דעתו ולהתחרט על שנתן את הארץ לעם ישראל. חזינו על בשרנו, כי מפעם לפעם עברה הארץ מידי עם פלוני לעם אלמוני וחוזר חלילה. פעם לקח אלוהים את הארץ מישראל ונתן אותה לבבלים. לאחר שהחזיר אותה ליהודים נתן אותה לרומאים, אח“כ לישמעלים, אח“כ לנוצרים ושוב לישמעלים וכו‘ וכו‘. ומי יערוב לנו, שמחר לא יעלה מלפניו להעביר את הארץ לעם אחר? האם אנחנו, היהודים, הוכחנו דבקות כל כך גדולה בבורא העולם, האם הוכחנו שאנו צדיקים יותר מעמים אחרים, שעל כן הוא תמיד יעמוד לצידנו? ואם נעמיק את הנושא יתברר לנו, שבני דתות אחרים טוענים להיות הנאמנים האמיתיים למצוות השם-יתברך ולזכויות אלוהיות על הארץ. מחשבת כפירה: נניח שהיינו מפסידים המלחמת השחרור, האם היינו מודים אז, שאלוהים רצה לתת את הארץ לעם אחר, או האם מישהו היה שם לב לטענתנו, שהארץ הובטחה לנו על ידי יוצרה?
מוטב להתחשב בדברי הנביאים ולהסתמך עליהם מאשר על פרשנות מדרשית. המידרש יכול להוות חרב פיפיות שיופנה יום אחד נגדנו.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
