הקורא הישראלי כיום אינו מתעניין במיוחד בנושא הקורבנות. פרקים רבים בתורה מפרטים עד פרטי פרטים את מעשי ההקרבה וכל הקשור לכך, ואכן קריאתם מעייפת. בנוסף מתעוררת השאלה, מאחר שהתורה חוזרת על נושא הקורבנות שוב ושוב ומדייקת בכל פרט, האם חלותה נקבעה לכל הדורות והיא עיקרון מהותי בל יעבור בדת ישראל?…
גם חכמינו ז“ל התחבטו כנראה בשאלה זו. לא לרוחם היה, שבכל שנה חוזרים ודנים בנושא זה בפרשת השבוע. בני העם או הממסד הכוהני הקדישו ערך גבוה מדי לקורבנות ולכן חיפשו משקל נגד, על מנת לרסן מעט את ההתלהבות מעבודת הקורבנות. לקריאת ההפטרה נבחר קטע מספר ירמיהו. כידוע קוראים בשבתות לאחר פרשת השבוע קטע מתוך הנביאים להשלמת הקריאה, את ההפטרה ומפטירים, היינו מסיימים את הקריאה בנביא כלשהו. הבחירה בנביא איננה סתמית, היא נבחרה במחשבה תחילה ויש לה משמעות בהקשר לקריאה בתורה. לפרשת צו נבחר פרק ז‘ בירמיהו. שם הוא אומר:
כֹּה אָמַר יְהוָ“ה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר. כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח.
ירמיהו נוזף ומאיים על בני-יהודה ומבהיר לשועים ולעם, שהם יכולים בשקט לאכול בעצמם את הקורבנות. אלוהים לא ציווה עליהם בהוציאו אותם ממצרים להקריב זבחים ועולות. הקביעה בסיפא קצת תמוהה, מאחר שכידוע חוקי הקורבנות ניתנו במדבר לאחר יציאת מצרים. חכמים רבים כבר נתנו דעתם על כך ומצאו הסברים שונים לקביעה מוזרה זו. אבל לענייננו אין משמעות למקום שבו ניתנו חוקי הקורבנות ולסיבת הקביעה המוזרה הזו של ירמיהו. לדידנו מעניין להצביע על דרך החשיבה של חז“ל. חשוב היה לחכמינו להזכיר לעם את המסר של ירמיהו הנביא – וזה היה עוד בימי בית שני כאשר נהגו הקורבנות – שאלוהים מצפה מהעם לדברים חשובים יותר, בקיצור, להתנהגות מוסרית.
ועכשיו לעניין אחר:
בפרק זה עצמו בירמיהו ובהמשך לדברי התוכחה והזעם והנבואה הקשה לעתיד ירושלים, לעתיד ממלכת יהודה ולבית המלוכה, אומר הנביא: כִּי עָשׂוּ בְנֵי-יְהוּדָה הָרַע … שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו … וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן-הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ.
המילים האחרונות קשות לעיכול. אפשר לומר מזעזע! מי היה מאמין, שבירושלים נהוג היה הפולחן האלילי הכרוך בשריפת הבנים והבנות באש, פולחן של קורבנות אדם. אמנם מדובר כאן בתקופה קדומה בהיסטוריה של עם ישראל ושל ההיסטוריה האנושית בכלל. ירמיהו התנבא כאן בערך כ-600 שנה לפנה“ס. אבל עם ישראל החזיק בתורת משה. וגם אם התורה לא היתה ידועה בעם וגם לא בין בעלי השררה, הרי מדובר בתקופה שאחרי שנמצא ספר התורה (שאבד או נשכח) בבית המקדש. בעיקבות גילוי ספר התורה חולל כידוע המלך יאשיהו רפורמה דתית עצומה, הכרית והרס את הבמות, שעליהם בעבודה זרה ואשר לעניין המולך והקרבת בני אדם מעיד ספר מלכים ב‘, כג, ג, שיאשיהו המלך
טִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן-הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ (מלכים ב‘, כג, י).
נראה אבל שהסגידה למולך והקרבת בני אנוש לא עזב את עם ישראל, כמו שגם לא עזבה את העולם, אם כי לא במשמעותו המקורית. המושג מולך (באנגלית Moloch) קיים גם בימינו והוא משמש להצביע על משהו דמוני, כעין דרקון ענק, הזולל ובולע הכל ואינו יודע שובעה. משתמשים במושג זה גם בהקשר למולך ההון. האליל מולך לא ידע שובעה מסיבה פשוטה ומובנית, מאחר שהאל לא יכול היה לספק את דרישות מאמיניו, חשבו הם באיוולתם שהקורבנות אינם משביעים דיים והוסיפו עליהם. אנשי כלכלה שונים משווים כיום את ההון למולך שלעולם אינו שבע.
בעלי ההון, בעולם וגם בישראל, לעולם אינם מסתפקים במה שיש להם. למי שיש עשרה מיליון, שואף להגיע למאה מיליון ומי שהגיע לזה יפעל בכל כוחו להגיע למילירד. סכומים כאלה אינם ניתנים לביזבוז, גם אם בעליהם יחיו אלף שנים. אבל הלהיטות לאגירה ולהרבייה, תאוות הזלילה שאינה שבעה לעולם דומה לזו של המולך. האליל מולך גרם סבל בל-ישוער לקורבנותיו, בני זמננו הסוגדים לאליל ההון גורמים סבל בל-ישוער לעניי הארץ, לנשים זקנים וטף חסרי הגנה.
שותפיהם ועוזריהם של הטייקונים ושל בעלי ההון הגדול יושבים לא הרחק מהַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן-הִנֹּם, שם שלט המולך. הם נבחרי העם ופקידיו, יושבים בבירה בירושלים, שולטים במשאבי הלאום ועושים בהם כבתוך שלהם.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com
