Paraschat haSchawua: Tezawe

0
28

את הפרשנות היום ניתן לראות כהמשך של זו מהשבוע החולף…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: תצוה

המשכן שהוקם במדבר ונדד עם בני ישראל לכנען ובתוך כנען עצמה, המקדש בירושלים, פולחן הקורבנות ושאר צורות הפולחן, היוו מאז ומתמיד בעייה קשה למאמינים ההוגים. מצד אחד יש לנו ציוויים מפורשים בתורה להקים מקום שבו ישכון ה‘, מקום המיועד לעבוד אותו בהקרבת קורבנות, מצד שני יש לנו אמירות של הנביאים הגדולים המעוררות שאלות גדולות.

ישעיהו מצטט את ה‘: כֹּה אָמַר יְהוָ“ה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי ( סו,א). ובפרק א‘ הוא אומר: שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. וירמיהו אומר בשם ה‘: כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח (האם זו סתירה?).

שלמה המלך פונה אל ה‘ בחנוכת בית המקדש ומכריז: כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי (מלכים א‘, ח, כב).

ויש עוד מקומות רבים בתנ“ך המצביעים על מעין סתירה בין ציווייו של הקב“ה הנוגעים לעבודת ה‘ במקום מישכנו לבין ההתבטאויות המבטלות, או אפילו הכופרות במשמעות המקדש והפולחן בו. בתקופות מאוחרות יותר, לאחר חורבן בית שני ולאחר שאת מקום פולחן המקדש תפסה התפילה, העזו החכמים להעלות שאלות נוקבות ביותר. הם תהו על ההבדלים בין מנהגי הגויים, עובדי האלילים שהיו שכניהם של ישראל, לבין מה שנצטוו ישראל בתורה ומה שאכן גם קיימו. אם להשתמש בלשון בוטה אפשר אפילו לומר, שבעיני החכמים ההבדלים בין עבודת ה‘ שעליה נצטוו במדבר לבין מנהגי העמים הפגאניים כמעט ואינם ניכרים (וזאת בלשון המעטה). מצב זה מעורר סתירה פנימית אצל המאמין ועלול לגרום להרהורי כפירה.

את המוצא מתסבוכת זו לימדנו גדול חכמי ישראל, רבנו משה בן מימון, הנשר הגדול, הרמב“ם. הוא הראנו לדעת, כי מצוות מסויימות בתורה נאמרו לשעתן משום שהיה בהן צורך זמני ושצורך זה אמור היה לפוג בזמן מן הזמנים. כלומר, אם להתבטא בלשון פשוטה אפשר לנסח את השאלה כך: האם בחלק מהמצוות הנמנות בתורה אין הכוונה האלוהית רצינית? האם אלוהים „עבד“ עלינו, שיקר, הטעה, הוליך שולל, רימה ועוד מיני פעלים שאינם מתאימים לבורא המושלם ושלא יאה להזכירם בהקשר לקב“ה?

הרמב“ם השתמש בסיפרו מורה נבוכים בביטוי הערבי תַלַטֻּף (מורה נבוכים נכתב כולו בערבית), שהיה מקובל בימי הביניים וכנראה הומצא על ידי חכמי האיסלם. מושג זה ניתן לתאר בהתאם למלומדים על ידי ביטויים אלה: עורמת-החסד, שנינות מעודנת שפקחות וחסד משמשים בה ומטרתה לעזור.

בני ישראל היו כידוע שטופי עבודה זרה ונהגו כמנהגי העמים האליליים. אלוהים רצה להעביר את עם ישראל מעבודה זו לאמונה בו-יתעלה. הכוונה הראשונה היתה, שישיגו רק אותו ולא יעבדו את זולתו ושהוא-יתברך יהיה להם לאלהים והם יהיו לו לעם. הציווי להקריב קורבנות ולפנות אל בית המקדש לא היה אלא לשם השׂגת יסוד זה ולמענו, העברת עבודות אלה לשמו, כדי שיימחו עקבות עבודה זרה ויתבסס עיקרון ייחוד האל. לכן, כך אומר הרמב“ם, ציווה לנו לבנות לו מקדש, ושיהיה המזבח לשמו, וכן מזבח אדמה תעשֹה לו ושהקורבן יהיה לו, וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה לפניו. ובדרך זו ילמדו בני ישראל לרכז את עבודת האל בה‘-יתברך.

דוגמה נוספת לדרך החינוכית שבה נהג הקב“ה מביא הרמב“ם מיציאת מצרים. שם אומר הכתוב, ולא נחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, וַיַּסֵּב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף, כי אמר אלהים פן יִנָּחֵם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה. ולכן, מסיק הרמב“ם, כשם שהתעה אותם מדרך המלך, שהיתה מְכֻוֶּנֶת מראש, אל דרך אחרת, כדי שתתבצע הכוונה הראשונה. כך, אומר הרמב“ם, הטיל את המצוות שעל-פי הטבע אין ביכולת נפשותיהם לקבלן, כדי שתתממש הכוונה הראשונה, שהיא השׂגתו יתעלה וזניחת עבודה זרה. אם נחשוב בהתאם לגישת „עורמת-החסד“ שהוא ביסודן של רבות מן המצוות שתחילה אינן מובנות לנו, נבין את כוונת החינוך המסתתרת מאחורי מצוות אלה ונבין כמו כן עניינים בתורה הנראים לנו נסתרים ומופרכים.

ואשר לעבודה זרה, שהינה למעשה עבודת אלילים הנובעת מדעות קדומות ואמונות טפלות, האם, תורשה השאלה, הפרויקט הזה של חינוך לזניחת העבודה הזרה, שהתחיל לפני שלושת אלפי שנים, צלח.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com