בשיחה שקיימתי עם בני דתות אחרות על מעמדו של האדם בפני אלוהים שררה למעשה אחדות דעים, שעל אלוהים אי אפשר לומר דבר. אין אפשרות לתאר אותו, מפני שאנחנו נמצאים בספירה אחרת, במימד אחר, והמושגים שהאדם מסוגל לקלוט ולהבין אינם מתאימים להסברת המושג אלוהים…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: משפטים
כל התכונות או התארים שנוהגים לייחס לו, אינם תופסים. הגדול, הגיבור, הרחום, הקנאי וכו‘ אינם רלוונטיים. גם התואר כל-יכול התברר ככשל מחשבתי. כבר לפני אלפי שנים שאל סופיסט פלוני, אם אלוהים אומנם כל-יכול, האם הוא יכול ליצור אבן כה כבדה, שהוא לא יוכל להרימה. כמובן שלשאלה זו אין תשובה. שאלות סופיסטיות מטבען מנוסחות כך, שלא ניתן להשיב עליהן.
לנו נראה דיון כזה ברור ומובן. אבל מה היה המצב בתקופת הנדודים במדבר? מה הבין משה רבנו ומה הבינו בני ישראל? כאשר אלוהים ניגלה למשה בסנה, הוא התגלה אליו כאלוהי אברהם, יצחק ויעקב. משה הבין שבני ישראל לא יסתפקו בתיאור זה וביקש מאלוהים תיאור שישבר את אוזני הישראלים. תשובת שלוהים היתה: כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם… יְהוָ“ה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.
אלוהים מכריז על שמו בעל ארבעת האותיות ומזדהה בשם זה. אנחנו יודעים ואולי רק מאמינים, שהשם הזה נגזר מהפועל ה.י.ה. ופירושו: היה, הוה, יהיה. ספק אם בני ישראל היו מסוגלים בזמנו להבין את הרעיון העמוק הגלום בשם זה. התורה עצמה גם אינה מסבירה בכל חמשת החומשים את רעיון הייחוד, את מה שאנו מכנים היום האמונה המונותאיסטית, האמונה באל היחיד שאין בילתו ואשר היה לפני העולם ויימשך עד אין-סוף.
בני ישראל נאלצו ללא ספק להסביר את דתם לעמיהם השכנים הפגאנים (עובדי האלילים), והללו כמובן לא יכלו להתעלות להבנת הרעיון המונותאיסטי. מעבר לכך, סביר להניח, שאף רבים מבני ישראל לא יכלו להסביר לעצמם במה הם מאמינים ואת מי הם עובדים. עדות לכך אנו מוצאים בעבודה הזרה שפשתה בימי בית ראשון בחוגי המלוכה וגם בקרב המוני העם. בימי בית שני הבעייה הלכה והתחדדה. נוצר הצורך להסביר את הדת המיוחדת ליוונים ולרומאים, שהיו מיומנים בחשיבה פילוסופית. אלוהים שאין לו גוף ואפילו לא דמות הגוף ובכל זאת מקריבים לו? ואם הוא אמור להריח את ריח הניחוח, איך יעשה זאת ללא אף? שאלות ללא מענה. ידיעת האל הפכה לבעייה קיומית.
התורה עשתה מבחינה מסויימת ניסיון להקל על בני ישראל להבין את האלוהים המיוחד הזה, שהיה בעבר הרחוק אלוהי אבותיהם ושיש לו שם מוזר שאינו שם עצם, כי אם פועל, שאינו נתפס בחושים אנושיים. ולכן, כאשר אלוהים מתוודע אל בני ישראל בהר חורב מתוך הענן ומציג את עצמו, הוא אומר בפשטות,
אָנֹכִי יְהוָ“ה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (הדיבר הראשון בעשרת הדיברות).
היציאה מעבדות לחרות היא אירוע מכונן, שמייתר תארים והסברים נוספים. אלוהים אשר חולל זאת, ניתן להסתמך עליו. אין צורך בעומק אינטלקטואלי או בחשיבה מופשטת על מנת להבין, שאלוהים זה שהוציא אותי מהעבדות ונתן לי את האפשרות לחיות חופשי, אלוהים זה אני מחוייב לו. זוהי תובנה פשוטה ומוחשית השווה לכל נפש.
יציאת מצריים הינה עובדה היסטורית (גם אם לא ארכיאולוגית), שנמסרה בקבלה מדור לדור. עובדה פשוטה זו אינה מצריכה הסברים פילוסופיים או תיאולוגיים נוספים. זו תעודת הזהות של אלוהי העברים, ואם גם אינה מספיקה לשאר העולם, היהודים יכלו להסתפק בה. הסיבה למניע, שהיהדות שקדה לחזור ולחוות מאורע זה מדי שנה בשנה בתאריך מסויים ובחג שהוקדש אך ורק לזיכרון זה, היה הרצון הקיומי, שהחג לא יישכח מהזיכרון הלאומי. הדיבר הראשון בפרק שהוא אולי המשמעותי ביותר בתורה כולה, הוא ההיגד החשוב ביותר בדת ישראל. אלוהים מסביר לעמו מיהו. הטענה, שלא תמיד ולא כל בני העם נטו לקבל הסבר זה וללכת בדרך האמונה והדת, אינה גורעת מהמסר שהעבירה התורה לבני ישראל. אלוהים גם לא הסתמך על כך, שהם ישמעו תמיד בקולו. הוא-יתברך השאיר את נושא האמונה ואת קיום מצוות הדת לבחירה החופשית של כל פרט ופרט.
בהקשר זה מעניין במיוחד להסב את תשומת הלב לעניין שהוא אולי יותר מאשר רמז בלבד. הדיבר הראשון מזכיר את השיחרור מהעבדות. בפרק העוקב את עשרת הדיברות, כאשר התורה מביאה את ספר החוקים בסידרה שנקראת משפטים, המצווה הראשונה עוסקת בשיחרור העבד. אפשר במידה מסויימת של הצדקה להניח, שהתורה קישרה בין הדיבר הראשון העוסק ביציאה מעבדות לחרות, למצווה הראשונה העוסקת בשיחרור עבדים, על מנת להזכיר תדיר ליהודי המאמין, שכמו שהאל שיחרר אותו מהעבדות, כך חובה עליו ללכת בדרכיו ולפעול למען אלה, הסובלים בעבדותם. בשנות הגלות הרבות אכן הקפידו היהודים לקיים מצווה זו.
ואילו כיום – ידוע ומפורסם לכל, כי בקירבנו חיים בני אדם כעבדים, לא במובן הסימלי, כי אם במציאות החיים היומיים.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com
