מאמינים רבים, גם מבין חכמי ישראל הגדולים, נדרשו לשאלה קשה: בתפילות ובברכות היומיות חוזר היהודי הדתי ומשנן היגדים, שקשה לקבל אותם כפשוטם. הכוונה לתהילות ולתשבחות אותם מפנה המאמין, האדוק בדתו, כלפי אלוהים, דברי הלל ושבח של האדם כלפי יוצרו…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: בשלח
לא צריך להיות פילוסוף ומעמיק גדול במכמני הלשון על מנת להבין את האבסורד שבמצב הזה. הנה הולך היהודי, כולו כמאמר התנ“ך, רימה ותולעה, ומהלל ומשבח את ריבונו של עולם. מי הוא בכלל, שמעז להתבטא כלפי בורא העולם, הכח העליון והאיסופי, זה שהיה תמיד ויהיה תמיד, בלשון אדנותית. כאילו היינו אומרים לנגר, הנה ארון יפה בנית, אנו משבחים אותך על כך. או אילו אמרנו לספורטאי, השער שהבקעת מיוחד במינו, אנו מהללים אותך על כך.
אכן שאלה תאולוגית או אפילו פילוסופית לא קלה והד לה אנו מוצאים בשתי מילים בשירת האזינו שבפרשתנו. הפסוק כולו אומר: מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָ“ה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא (שמות טו, יא).
שתי המילים נוֹרָא תְהִלֹּת עוררו את סקרנותם של חכמינו בגלל חוסר ההתאמה שלהן זו לזו. מה עניין של תהילה לתואר נורא? האם תהילה יכולה להיות נוראית? מה רוצה לומר לנו זוג המילים המוזר הזה?
רבי שלמה יצחקי, הוא רש“י הגדול, נתן לצמד מילים זה הסבר קצר ומדהים בבהירותו ובעמקותו. רש“י למילים אלה:
נורא תהלות – יִיראו מלהגיד תהלותיו פן ימעטו, כמו שכתוב לך דומיה תהלה.
רש“י גוזר את המילה נורא מלשון מורא, היינו יראה ופחד. כלומר שבני האדם יפחדו מלהלל ולשבח את האל, מחשש שבכך רק ימעיטו, יפחיתו מגדולתו. כמעין עלבון לבורא העולם, שאדם בשר ודם מתיימר להבין את גודלו של בורא העולם ויש לו העזות והחוצפה להביע את דעתו על מעשיו של הקדוש ברוך הוא.
רש“י מביא אסמכתא לגישתו ממחבר תהילים, שם הוא אומר: לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה (תהילים סה, ב). מה פירוש? הדומיה, השקט, היא תהילתו של הקדוש ברוך הוא. מאחר שבין כך ובין כך לא ניתן להביע את תהילתו של ריבון העולמים במילים אנושיות, ככל שלא תרבינה, הרי מוטב לשתוק ועצם השתיקה, עצם הדומיה מביעה יותר מכל המילים את תהילתו של הבורא. אין די מילים להביע תהילתך ועל כן השתיקה יפה לנו, מוטב שנשתוק ובכך אנו מביעים את תהילתך. גם מחבר תהילים מדהים בעמקות המחשבה, אותה הוא מצליח לדחוס למשפט קצר בן שלוש מילים.
היה גם אחד מחכמי הגמרא שבתפילתו נמנע מלומר את מילות התואר, כמו למשל הגדול, הגיבור והנורא וכיו“ב. הוא חשש לפאר ולרומם את אלוהים, כי לא החשיב עצמו ראוי לכך. אנחנו מטבע הדברים יכולים לפאר בני אדם אחרים שפחותים מאיתנו ברמתם או לפחות משתווים לנו. גם אני כשלעצמי הייתי נמנע מלומר דברי שבח לאדם הגדול ממני בחוכמה או במעמד. מהסיבה הפשוטה, שהוא עלול להסתכל עלי בזלזול, כאומר, מי אתה בכלל, שאתה מתיימר לשבח אותי.
אכן עבור המאמין המעמיק לחשוב מתעוררת כאן בעייה דתית. הוא יודע, שאין הוא מסוגל לשבח, לפאר ולהלל את השם-יתברך, אבל מאידך הוא מצווה לומר את כל דברי ההלל המופיעים בתפילה ובברכות היום, שהרי זו משמעות הברכות שבתפילה. התפילה הינה מצווה וכל יהודי דתי חייב לקיים אותה כהילכתה, ואין דרך להימנע מכך.
על מנת לגשר בין המחוייבות להתפלל ולברך את ה‘ ובין הידיעה שאין אפשרות לשבח ולהלל אותו, יתירה מזאת, שלעשות כן זו יומרה הגדולה ממידותיו של בשר ודם, או אפילו עזות פנים כלפי הבורא, עוזר לנו הפועל נוֹרָא על פי פרשנותו של רש“י. התהילה חייבת להיאמר מתוך יִיראה. כאשר אנו מקיימים את מצוות התפילה עלינו להיות מודעים, שאנו עושים זאת מתוך פחד, מתוך חשש שמא דברי התהילה שלנו הם דברי רהב, שבהם אנו כביכול ממעיטים ומפחיתים מכבוד ה‘. כאשר אנו מודעים לפחד זה ולקטנותנו מול הנשגב, יכול פחד זה להקנות לנו את הצניעות הנדרשת בהתייחסותנו לקיום המצוות.
הנה כי כן ראינו איזה ריכוז של רעיונות יכולים להכיל שתי שורות קצרות בשירה התנ“כית.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com