Paraschat haSchawua: Schoftim

0
19

בסוף הפרשה שלנו מופיעה מצוות עגלה ערופה. כל עניין העגלה הערופה מתמצה בתשעה פסוקים ונדון מעט מאוד בין חכמי ישראל, מסיבות שיבוארו להלן…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: שופטים

ראשית נבהיר את המצווה עצמה. המדובר במקרה שנמצא אדם שנרצח בשטח פתוח על ידי אלמוני. מאחר שרצח הוא חטא חמור ביותר, המטמא את האדמה עצמה ובעיקר את התושבים הגרים בסביבה, צריך מישהו לבקש כפרה על החטא. לצורך זה נקבע טקס מסויים. בודקים מהי העיר הסמוכה ביותר למקום הרצח. זיקני אותה עיר בוחרים בעגלה תמימה, הכוהנים מקריבים את העגלה וזיקני העיר מבקשים כפרה (לקריאת הקטע עצמו עיינו דברים פרק כא).

עצם הטקס המוזר הזה מעיד על כך, שהוא נקבע בראשית ההיסטוריה של עם ישראל. מקרי רצח היו קרוב לוודאי נדירים, בעיקר מקרי רצח עלומים, שבהם לא ניתן היה לאתר את הרוצח. ואכן כבר בתקופת המישנה בטל הטקס הזה. החברה הישראלית לא היתה עוד קבוצה מצומצמת, שבה תושבי הערים והכפרים הכירו זה את זה והתנהלו על פי כללי התורה או כללי הצדק המקובלים. הטקס הפך לחסר משמעות.

„רבן יוחנן בן זכאי אומר, משרבו הרצחנים בטלה ערופה לפי שאין עגלה ערופה באה אלא על הספק עכשיו רבו ההורגים בגלוי“ (תוספתא מסכת סוטה יד, א). ולמרות שכל עניין העגלה הערופה בטל כבר לפני כאלפיים שנה, יש בפסוקי התורה העתיקים הללו ללמד אותנו משהו על עברנו. כאשר זיקני העיר מקריבים את העגלה ומבקשים כפרה מאת השם-יתברך על מעשה תועבה זה, אין הם מתחננים רק עבור עצמם וטוענים “ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ“, אלא מוסיפים בקשה „כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָ“ה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל“. כלומר שהיתה מין אחריות קולקטיבית עבור מעשי פשע נתעבים אלה. זיקני העיר ביקשו כפרה לא רק לעירם הם, אלא לעם ישראל כולו, בגלל התחושה, שכל העם אשם במקרה מזעזע מעין זה.

הנושא ירד אומנם מסדר היום הלאומי כבר בימי ר‘ יוחנן בן זכאי. אבל מאידך מעידה גישת האחריות הקולקטיבית של עם ישראל בעת התהוותו על האנושיות שבה היה חדורים העם ונותן התורה. וכל אותם מבני עמנו, המתרפקים כיום על העבר הלאומי שלנו ומתגעגעים לאותם דורות ראשונים, האם מישהו מהם נוקף אצבע או לפחות חש תחושת אשמה כלשהי, כאשר מי מבני עמו מבצע מעשי פשע איומים?

נושא העגלה הערופה מצא את דרכו גם למדרש האגדה. נהוג לחשוב שמדרש האגדה כשמו כן הוא. סיפורי אגדות שהמציאו חכמינו בספרם או בכותבם את מדרשיהם. אבל מעבר לכך, באמצעות מדרש האגדה פיתחו חז“ל כלים להתעמק בבעיות תאולוגיות. לשם כך אף המציאו ויכוחים עם הקב“ה. דוגמה מאלפת לנושא חשוב, שהעסיק את חז“ל, נדון בסמיכות לסיפור היריבות בין שאול המלך ושמואל הנביא.

כולנו מכירים עדיין מהכיתות הראשונות בבית הספר את סיפור מלכותו של שאול. הוא נבחר ונמשך למלך על ידי שמואל. שאול הצליח לאחד את שבטי העיברים, להקים צבא אחיד ולהקים ממלכה מאוחדת. לא ארכו הימים וחינו של שאול סר משמואל ומאלוהים, בשל מלחמה שבה ניצח שאול את עמלק. שאול נצטווה:

עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר (שמואל א‘ פרק טו, רצוי לקרוא את כל הפרק). שאול לא ביצע את מה שהוטל עליו על ידי הנביא. אבל לא היריבות בין המלך לנביא, בין השלטון הארצי לדת, וגם לא המשך העלילה מענייננו כאן. המדרש תולה בסיפור זה עניין אחר לגמרי, עניין רצח המונים חפים מפשע, שאומנם כבר נדון במדרש גם המקום אחר ואף הוזכר באתר זה.

המידרש מתייחס לצו דלעיל ופותח בויכוח עם הקב“ה. שאול מתרעם על הוראת אלוהים והמדרש שם בפיו את המילים הבאות:

„ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא – בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו – קטנים מה חטאו?“ (מסכת יומא כב ע“ב). חז“ל מזכירים את עניין עגלה ערופה, וטוענים, שרציחתו של אדם אחד ויחיד חמורה עד כדי לקיים טקס שיכפר על מעשה הרצח עבור כל ישראל. והנה כאן כלאחר יד מצטווה המלך להכחיד עם שלם על טפם, נשותיהם וזיקניהם. נראה לעניות דעתי, שחז“ל ניצלו מריבה זו בין המלך שאול לבין שמואל הנביא, כדי להביע את מורת רוחם לרצח עם ולהריגת חפים מפשע.

תשובתו של אלוהים לשאלת שאול, כפי שמנסחים אותה חז“ל, מעלה תהייה: „יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז) אל תהי צדיק הרבה“. איזו תשובה שמים חז“ל בפיו של אלוהים? בשפתנו היום הייתי מנסח זאת כך: „אל תהיה צדיק גדול. זה לא עניינך להרהר בנושא. עשה את המוטל עליך וזהו!“ אם הקב“ה מצווה, יש לבצע. פקודה שאין להרהר אחריה. ובכך מסתיים הויכוח. אבל השאלות עצמן, אלה שהטרידו את המדרש ושאותן הוא שם בפיו של המלך, נותרו ללא מענה. שאלות פשוטות לכאורה, אבל בעלות עמקות מדהימה היורדות לשורשי האמונה.

השאלות נותרות פתוחות. הנה כי כן, דרמה קצרה וחומר מחשבה לדורות. ולדעתי זו היתה כוונת המדרש בדו-שיח קצרצר זה.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com