התורה אינה ספר היסטוריה. על כך כבר דובר רבות, לא רק באתר זה, כי אם גם על ידי חכמי ישראל מאז ומתמיד. מאחר שהתורה מלאה קטעי-מידע ורמזים, שסיבתם אינה ידועה לנו, רבו המפרשים והמסבירים…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: בהעלותך
גם הסיפור על מִרְיָם אַהֲרֹן ומשה ועַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח (במדבר יב, א), הוזכר ונותח מעל עמודים אלה. אלא שתמיד ניתן להוסף זווית ראייה חדשה ולפעמים אפילו חדשנית. האשה הכושית היא חידה ותישאר תמיד חידה, אבל בכל זאת מעניין מה אמרו על כך חכמינו במשך הדורות.
אחד המדרשים הישנים מסביר את התעלומה בצורה פשוטה ביותר. משה רבנו הרי אנוס היה לברוח ממצריים, שם ציפה לו כנראה עונש מוות, ובדרכו למדיין או במסעותיו השונים במדבר נקלע גם לארץ כוש, שהיא בדרומה של מצריים, ונשא לאישה נסיכה כושית. למה דווקא נסיכה? כדרכם של סיפורי ילדים המתחילים במילים „פעם היה מלך…“ וכדומה. גם למספר מידרש זה התאים יותר לספר לשומעיו על בת מלכים, מאשר על סתם איזו אתיופית. וזאת לדעת, שארץ כוש המוזכרת בתנ“ך היא קרוב לוודאי אתיופיה. ואנחנו הרי מכירים את האתיופים מקרוב ויודעים שהם שחומי עור, בקיצור כושים.
אפשר להתפלא על כך, שעד היום לא נדרש איזה היסטוריון (מההיסטוריונים „החדשים“ בארץ), לעשות מסיפור זה מטעמים ואפילו לעורר ויכוחים סוערים, שמטרתם היא בדרך כלל פירסום עצמי. כי מה יותר פשוט, מאשר לטעון, שיהודי אתיופיה הם צאצאי משה או צאצאי שבט לוי. אפשר בקלות להסביר בהסתמך על המידרש הנ“ל, שמשה לא ברח לבדו ממצריים, אלא לווה על ידי חבריו או על ידי מי מבני משפחתו משבט לוי. כלומר יש לנו כאן כר נרחב לבשל מטענים. ואם טרם נדרש לכך „היסטוריון“ כלשהו, וודאי יימצאו איזה סופר או סופרת אשר יוכלו לפתח רמז קטן בתורה לרומן מתח כביכול היסטורי, אשר לפעמים אינו שונה בהרבה ממידרשים מסויימים של חז“ל.
למען האמת אין בליבי דבר נגד מדרשים הזויים, להיפך, יש בהם לעיתים מסרים חשובים – בין היסטוריים בין מוסריים – לבני זמנם ולפעמים גם לדורות הבאים. אבל לא אחת נתקל אני באנשים, ולא תמיד בורים ועמי-הארצות, שמאמינים לסיפורים ששמעו מפי הסבא בעירק או הסבתא מאוקריינה, כאילו היו אמת היסטורית.
בין מפרשי התורה בעת החדשה יש לנו סברות שאינן נשענות על פרשנויות מתוחכמות מפולפלות, כי אם בעלי גישה רציונליסטית. הרב נפתלי צבי יהודה ברלין) הידוע בשם הנצי“ב מוולוז’ין), היה מגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19, נאחז בפשט המיקרא ואומר: ‚כושית‘ גוייה אלא שנתגיירה.
שערי הפרשנות לעולם אינם ננעלים, וגם כאן חוזרים מדי פעם נסיונות לפרשנות חדשותית. ואשר להסברו של הנצי“ב, אפשר לקבל גישה זו בהחלט, אלא שעדיין אין אנו יודעים את פירוש הפועל „נתגיירה“. אבל ייתכן גם שאין חשיבות כלל לדרך שבה מתגיירים. אם נהרהר במושג „גיור“, נמצא שניתן להסבירו בדרכים שונות. גם בתורה עצמה מופיע מושג זה במובנים שונים. דבר אחד ברור מעל לכל ספק, שהגיור משמעו מעבר מחברה אנושית אחת לחברה אחרת. המעבר אינו חייב להיות בהכרח מדת אחת לדת אחרת. ייתכן גם מעבר מקבוצה אתנית אחת לשניה, מעם אחד לשני, תיתכן גם התבוללות מרצון או בכפייה. הליכי הגיור בעמים ובדתות היו שונים ביותר (ראו נצרות ואיסלם), אבל גם אצל בני ישראל אין לנו עדויות ברורות על הליכים אלו בעברנו הארוך והעשיר. רבים וטובים, מלכי יהודה וישראל ואבותיהם, לקחו להם נשים נוכריות, ואפילו מואביות (שאסורות היו לבוא בקהל ישראל), ויש להניח שברוב המקרים נשים אלו התגיירו, אלא שלא ידוע לנו על שום הליך מסויים של גיור בעת העתיקה, מלבד ממה שאמרה רות המואביה לחותנתה “ עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי“ (רות פרק א, טז). כשם שזה הספיק בזמנו לבני ישראל, וכשם שזה הספיק לפי הנחתי לנצי“ב מוולוז’ין, אין סיבה מדוע לא יתעשתו מנהיגי היהדות הדתית כיום וירשו לצאן מרעיתם לנהוג כפי שנהגו אבותינו בעבר הרחוק. אם זה לא הזיק להם, זה לא יזיק גם לנו.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com
