אפשר לחשוב שיש לי אידיאה פיקס (רעיום מסויים שנתקע במוח ואינו נותן מנוח, שיגיון. על פי מילון אבן שושן), משום שאני חוזר מדי פעם להפוך ולהפוך בנושא הקדושה…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: שמיני
אבל מה לעשות, שמונח זה בצורותיו השונות מופיע בתנ“ך כמעט ארבע מאות פעמים וחכמינו, ראשונים ואחרונים, חזרו ודנו בו שוב ושוב. למרות שבתנ“ך ניתנו לריבון העולמים תארים רבים, אין הם אומרים לנו דבר, ניתן להבין אותן רק על דרך האליגוריה, על דרך המשל. קוראים לזה גם מטאפוריה. אילו היינו יכולים לתאר את האל, זה היה אומר שאנו מבינים אותו, יודעים מהו. אבל כיום מבין כל בר-דעת, שאת האל לא ניתן להבין. הרמב“ם התבטא כך: „אין אנו משיגים את מהותו אלא את עובדת היותו“.
אבל יש תואר אחד, שלדעתי אפשר לייחס אותו לאל, המדובר בתואר קדוש. הבעייה היא שאנחנו לא מבינים את המילה הזו (אומנם יש בינינו המתיימרים להבין מונח זה, אלא שאני טרם מצאתי הסבר סביר לכך). כל מה שאפשר לומר, הוא, שהמלאכים, בהתאם לישעיהו הנביא, קראו „קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָ“ה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ“ אבל מה זה בדיוק אומר? אולי זו שפת המלאכים.
מאידך – כולנו משתמשים במילה זו לעיתים מזומנות ולכן כל אחד מאיתנו, אם גם אינו יורד לסוף הבנת המושג, יש לנו מעין תחושה באשר למובנו. מסיבה זו ננסה להתחקות אחר דיברי חכמינו למושג זה בהקשרים שהוא מופיע בפרשה שלנו.
אנחנו יודעים שבניו של אהרן הכוהן הגדול נדב ואביהוא הקריבו יותר ממה שצווה אותם ה‘, כלומר שלא דייקו בהוראות שניתנו להם ורצו לעשות יותר משנצטוו, ולכן יצאה אש והמיתה אותם. ואז פונה משה אל אחיו אהרן ואומר לו בשמו של אלוהים: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד (ויקרא י, ג). על משמעות הפועל אֶקָּדֵשׁ כאן רבו הפירושים. המקובל הוא, שאלוהים מחמיר יותר במקורביו מאשר עם המרוחקים ממנו. הוא מעניש את מקורביו ובכך הוא מתקדש בעיני העם, הרואה ונוכח שאין משוא פנים לפניו. לא רק זאת, אלא שהקדוש ברוך הוא מטיל חובות יתר על המקורבים אליו, כפי שאומר הנביא (עמוס ג, ב) “ רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם“. הקירבה לאלוהים, של העם ושל היחיד, מטילה חומרה יתירה על ההתנהגות ובהתאם לכך גם העונש כבד יותר.
יש מי שהבין את התקדשות הקב“ה בצורה הפוכה. ה‘ מתקדש במקרה שלפנינו על ידי אהרן. לא בעונש שה‘ מעניש את מקורביו הוא מתקדש, אלא במעשים של מקורביו ובמקרה זה במעשהו של אהרן. קידוש ה‘ בהתאם להסבר זה נעשה על ידי אביהם של בניו המתים, כאשר ליבו מלא בסבל ובאבל ובכל זאת אינו מפסיק מעבודת ה‘ ובכך הוא מקדש שם שמיים.
רש“י הולך בדרך אחרת, לדעתו כאשר ה‘ מעניש את מקורביו הוא גורם לאחרים, לעם להתיירא מפניו. בעיקר משום שהם מבינים, שאם כך נוהג האל במקורביו, הם מבינים עד כמה התנהגות לא ראוייה מסוכנת לחוטאים.
הפועל קדש מופיע בפרשה פעם נוספת: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי (שם יא, מד). על כך אומרים חז“ל, שהכוונה איננה, כפי שמבינים זאת פשוטי העם, שישראל נתקדשו על ידי המצוות שניתנו להם, כלומר שהקדושה היא תכונה שהוקנתה להם ע“י הקב“ה, אלא שקודם כל וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם ע“י המצוות שאתם מקיימים ואחרי כן תהיו קדושים. כלומר שלהתקדש זוהי משימה המוטלת על העם והאדם. אין קדושה אוטומטית, ובלשון המידרש: בזמן שאתם עושים את המצוות אתם מקודשים, פרשתם מן המצוות, נעשיתם מחוללים.
הרמב“ן מתייחס לפעולת וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם – מלשון פרישות, כי הפרוש והנבדל מתאוות העולם נקרא קדוש. אפשר לקבל הגדרה זו, מאחר שבמילא אינה ישימה. אני מבין זאת כך, שעל האדם להשתדל להגיע לפרישות, אותה לא יוכל במילא להשיג לעולם.
הסבר מפורט יותר וקרוב להבנה הוא הסברו של הרמב“ם (מורה נבוכים, חלק ג פרק לג). קודם כל הוא אומר:
ולשון ספרא: והתקדִשתם והייתם קדֹשים (ויקרא י“א, 44) זו קדושת מצוות. וכשם שהתורה קראה את קיום הציוויים האלה קדושה וטהרה, כן קראה לעבירה על ציוויים אלה ועשׂיית מעשׂים רעים טומאה, כמו שאבהיר.
ניקוי הבגדים, רחיצת הגוף וניקוי הלכלוך אף הם ממטרות התורה הזאת, אבל לאחר טיהור המעשׂים וטיהור הלב מן הדעות המטמאות והמידות המטמאות. הסתפקות בניקוי החיצוניות על-ידי רחיצה וטיהור הבגדים יחד עם תאוותנות להנאות ושילוח-רסן במאכלים ובמשגל יש בה תכלית הגנאי.
כלל מטרות התורה השלמה גם לנטוש את התאוות, לזלזל בהן ולמעטן ככל האפשר, ושלא יתכוון מהם אלא להכרחי. יודע אתה שרוב תאוותנוּת ההמון והתפקרותם הוא רעבתנות באכילה, בשתייה ובמשגל. זה מה שמבטל את שלמותו האחרונה של האדם (שלמות הנפש), מזיק לו גם בשלמותו הראשונה (שלמות הגוף) ומשחית את רוב מצביהם של אנשי המדינות והנהגת הבית (המשפחה), כי בהיגררות אחר התאווה בלבד, כפי שעושׂים הבורים, בטלות ההשתוקקויות העיוניות, נשחת הגוף והאדם אובד לפני שגילו הטבעי מצריך זאת ורבות הדאגות והייסורים, ורבות הקנאה זה בזה והשׂנאה זה לזה והמאבק להוציא מה שיש בידי הזולת, הדחף לכל זה הוא שהבור קובע לו את ההנאה בלבד כתכלית מבוקשת לעצמה.
לכן הערים האל יתגדל שמו בחסדו לצוות עלינו מצוות המבטלות את התכלית הזאת ומסיטות את המחשבה ממנה בכל דרך, ולאסור כל מה שמביא לידי תאוותנות והנאה גרידא. זאת מטרה גדולה ממטרות התורה.
בהקשר זה אני מבין שהמטרה העליונה היא להתקרב לשלמות, כלומר כפי שאי אפשר להגיע לשלמות, אי אפשר להגיע לקדושה, וכל מה שניתן לאדם לעשות, לנסות להתקרב להבנת האל ובכך להתקרב לשלמות, שאולי היא מקבילה לתואר קדושה.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com
