Paraschat haSchawua: Behaalotcha

0
33

הפרשה שלנו מתחילה בעניין מנורת המאור שבבית המקדש: וַיְדַבֵּר יְהוָ“ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת (במדבר ח, א)…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: בהעלותך

וכבר הוזכר עניין המנורה פעמיים בספר שמות: אַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (שמות כז, כ). וכן – וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה. כה וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי יְהוָ“ה (מ, כד).

לא פלא הוא, שעניין זה היפרה את דמיונם של פרשנינו, והם חיפשו הסבר לשאלה, לשם צריך הוא-יתברך, יוצר אור ובורא חושך, שבני ישראל יתקינו לו בביתו אור נרות, את נר התמיד. למה מצווה הקב“ה את המצווה החשובה הזו? והמדרש מחפש הסבר: אמרו ישראל, רבנו-של-עולם באורך נראה אור, אתה הוא שנותן לנו אור, ולנו אתה אומר שנאיר לפניך? לנו אתה מצוה שנדליק לפניך נרות?

השאלה עצמה היא שאלה רטורית, כי מה שחשוב זו התשובה שחכמינו שמו בפיו של הקב“ה: אמר לו הקב“ה למשה, אמור להם לישראל, לא שאני צריך לנר וכו‘. וודאי שהוא-יתברך אינו זקוק לנר ולא לאור ובכל זאת הוא מטיל עליהם את מצוות נר התמיד. ראשית חשוב לזכור, ולדעתי את זה מבהירים החכמים, שהקב“ה כמו שאינו זקוק לאור, הוא אינו זקוק לשום מצווה אחרת. ואשר לעניין כאן, לעניין הנר והאור, המציאו חז“ל משל נחמד ביותר, המבהיר את כוונת הדברים שהוא-יתברך כאילו אמרם. משל למה הדבר דומה? לפיקח ועיוור שהיו מהלכים בדרך והפיקח מחזיק בעיוור ומוביל אותו. כאשר הם מגיעים לבית מבקש הפיקח מהעיוור להדליק את האור. העיוור מתפלא: כל הדרך החזקת בי והדרכת אותי ועכשיו אתה אומר לי להדליק את האור?

זה המשל ומה הנמשל? הפיקח זה הקב“ה שמוביל ומדריך את עם ישראל שהוא העיוור. ולאחר שהגיעו למטרתם מציע הפיקח, הוא הקב“ה לעיוור, הם ישראל, כסימן לתודה או לגמול להדליק את האור, וכך לקיים מצווה שאין בה תועלת חומרית לשום צד. אבל יש בפעולה זו מעין החזר חוב, הכרה במחוייבות והכרת תודה.

וזה הסימן לכל המצוות שבין אדם למקום, בעיקר למצוות התפילה, שכן כל המצוות הקשורות בקורבנות בטלו משחרב בית המקדש. בהתאם למשל שלפנינו מטרת מצוות התפילה היא הודייה על החסד שהאדם קיבל ממנו-יתברך. זה כולל כמובן את האור אבל לא רק זאת, כי אם גם את כל השאר מה שהאדם קיבל, ובראש וראשונה אלה החיים עצמם. בתפילות היומיות, אבל בעיקר בשבתות ובחגים, רוב התפילות עוסקות בהודיות ובתשבחות על מתנותיו של השם. בעיקר למשל ברכת-המזון, שהיא תפילה פיוטית ביותר. אומנם נכון שיש בתפילות גם בקשות ותחנונים. אבל זה לא עיקר התפילה ובעיקר לא, כאשר מי מהמאמינים מפרש את זה בצורה פרוזאית ביותר, כמו למשל בקשה לרווחים, לבריאות, לילדים ולפעמים אפילו לנקמה באויבים. מי שמבין כך את התפילה ואת המצוות, עושה מהייחס בין הקב“ה לבין ישראל עסק של תן לי ואתן לך. אמונה מסוג זה היא עניינם של עובדי אלילים רחמנא ליצלן.

מי שמאמין באמונה שלמה בטהרתה של דת-ישראל, מי שמאמין באמונה שלמה, שדת ישראל היא לא רק עסק, שבו המאמין מקיים מצוות מסויימות ומבקש על כך תגמול, הכיר בטעמן של המצוות. קיומן של המצוות הוא לא עבור זכייה בשכר. מצווה מקיימים רק לשם הקיום המצווה, היינו לשמה. ומי שמקיים מצוות רק לשמן שלם עם עצמו וגם עם אלוהיו.

שבת שלום