מי שהסתובב באירופה ודאי ראה, בין אם רצה או לא רצה, תיאורים רבים של הצלוב, בין בציור ובין בפיסול…
פרשת השבוע בחוג המשפחה – שופטים, כי תצא
זה נמצא לא רק בכנסיות כי אם גם ברחובות ובדרכים, כמו שאומר הנביא „עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן“. אם אני מראה פה עבודת עץ המציגה את ישו ובכך אולי אפילו פוגע ברגשות מי מהקוראים, זה לא כדי לפרסם או להפיץ מסר כלשהו, אלא כיוון שפסל זה ממחיש בצורה בוטה את מה שנדון כאן בשבועות האחרונים.
בסיור באחד המוזיאונים בברלין (Bodemuseum) נתקלו עיני בפיסלון זה וכשקראתי את הכיתוב תחתיו, המסביר שהפסל מציג את ישו ואת אלוהים, לא ידעתי אם להאמין למראה עיני. העניין יותר ממגוחך, הוא אבסורדי. לא יכולתי שלא להרהר במלך יאשיהו, שכאלפיים שנה לפני שנוצר פסל עץ זה (ע“י אמן פלוני בשנת 1501- לאחר הספירה כמובן – גודלו בין 80 ל-100 ס“מ), הכחיד את הפסלים והאלילים ביהודה.
Riemenschneider, Gottvater mit dem leidenden Christus, Standort: Skulpturensammlung und Museum für Byzantinische Kunst, SMB, Foto: G. Miller
האם חזה הוא, או ספר משנה-תורה עליו הסתמך, התפתחות הרת-אסון מעין זו באמונה המונותיאיסטית? בפרשתנו מופיע הצו לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל-עֵץ: אֵצֶל, מִזְבַּח ה‘ אֱלֹהֶיךָ–אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לָּךְ. כב וְלֹא-תָקִים לְךָ מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא ה‘ אֱלֹהֶיךָ (פרק טז) ובדומה לכך בעשרת הדברות ובמקומות רבים אחרים בתורה.
כבר דובר כאן על נטייה כללית של בני האדם לתאר לעצמם את אלוהים בצורה כלשהי. זה מוכח מההיסטוריה, גם של עם ישראל. וזו הסיבה שהחל ממשה רבנו דת ישראל (אבל לא רק היא) נלחמת בתופעה זו. אם הנוצרים אוהבים לתאר לעצמם את קדושיהם בתמונות ובפסלים, יבושם להם. אבל להציג דמות אדם מוחשית עשוייה עץ וצבועה בצבעים חיים, להגדיר את מראהו כמראה אלוהים, זה יותר ממה שמותר לאדם המאמין להרשות לעצמו. זו עבודת אלילים בטהרתה. כי מה המסר הטמון בפסל מעין זה? הוא מציג אלוהים בדמות אב עצוב ורחמן, זה מתקבע במוחו של האדם ונותן לו הרגשה שהאל חושב ומרגיש כמוהו. כלומר לאל תכונות אנושיות, אפשר לנהל איתו דיבור או משא ומתן וגם לעשות איתו עסק. עמי קדם הביאו לאלוהיהם תשורות, השתחוו לפני פסליהם, התפללו בפניהם והבטיחו להם לקיים את רצונם, סיפקו את דרישותיהם (או את דרישות כוהניהם) וציפו לתמורה. אם אני כיום מתאר לעצמי את אלוהים כבעל תכונות אנושיות, שאני יכול לפייס אותו, לרצות אותו, להשפיע עליו שתהיה לו דעה טובה עלי, להבטיח לו לקיים את מצוותיו בצפייה לתמורה, אינני שונה מעובדי האלילים שבהם נלחם המלך יאשיהו.
השאלה אם אני משול לעובד אלילים, בשעה שאני רוכש לעצמי קמע ומצפה שהוא יגן עלי, בשעה שאני משתטח על קברות ומבקש מהמתים שיהיו מליצי יושר בפני כיסא הכבוד וישפיעו על אלוהים להעתר לבקשתי, או כשאני טומן פתק עם בקשה בין אבני הכותל המערבי ומקווה שאלוהים יקרא את הכתוב וישקול אם אני ראוי לחסדו? על שאלות אלו וכיוצא בהן חייב כל אחד להשיב בעצמו.
מקובל עלי שתופעות אלה קיימות בעולם הנוצרי ובדתות אחרות. ביני לבין עצמי אני חושב, שאם גם בעם היושב בציון פשה המינהג (שלא לומר הנגע) הזה, האם מותר להסיק שעמלם של משה רבנו, של המלך יאשיהו ושל חכמי ישראל רבים וטובים היה לשוא?
שבת שלום
