שתי הפרשות, כמו למעשה כל ספר ויקרא, עוסקות בעיקר בעבודת הקורבנות ובתפקידיהם של הכוהנים…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: ויקרא- צו
נושא הקורבנות בוודאי אינו נושא שעלול לעורר עניין מיוחד, אבל בעניין קרבן „העולה“ יש פרשנויות ומדרשים יפים, שמושכים את העין ויש בהם אקטואליות לא מעטה.
פרשת צו מתחילה במילים: וַיְדַבֵּר ה‘ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה . המידרש מסביר למה הכוונה במילים „תורת העולה“ והוא מצטט אצ הנביא ישעיהו כִּי אֲנִי ה‘ אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם בֶּאֱמֶת וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם (פרק ס“א, ח). אומנם עניין המילה „עולה“ קצת בעייתי כאן מבחינה לשונית, ולדעת קדמונינו צריך לקרוא כאן „שונא גזל בעוולה“, היינו שונא גזל הבא בעוולה. אבל המידרש מתייחס לזה בצורה פשוטה ביותר. למילה „עולה“ אצל ישעיהו משמעות כפולה:
אלוהים אוהב משפט ושונא גזלה שבאה באמצעות אוולה, היינו רמאות או עושק, ושונא כמובן גם את מי שמקריב קורבן עולה שבא באמצעות גזלה.
ובהקשר זה מזכיר המידרש גם את הפסוק הראשון בספר ויקרא:
א וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה‘ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה‘ …
וכאן צדה המילה „אדם“ את עינו של בעל המידרש. מדוע פונה אלוהים אל מי שרוצה להקריב קורבן בכינוי אדם? תשובת במידרש: אמר הקדוש-ברוך-הוא, כשאתה מקריב לפני, תהיה כאדם הראשון שלא היה גוזל מאחרים משום שהיה יחיד בעולם. כלומר שעניין הגזילה פשוט היה בלתי אפשרי. ולכן כל אדם שרוצה להקריב קורבן חייב להידמות לאדם הראשון ולהיות נקי מגזילות.
טוב, הבנו עכשיו את הנושא, זאת אומרת שאלוהים מצפה מהאדם שמבקש לרַצות אותו ובא אליו להקריב קורבן שיהיה אדם ישר. אז מה האקטואליות שבעניין שעליו רמזתי למעלה?
פשוט מאד: מאז שחרב המיקדש השני אין יותר קורבנות וכל הנושא הזה ירד מהפרק. אבל ידוע ומפורסם שאת מקומו של הקורבן ממלאת מאז התפילה. בזמנו בתקופת המשכן והמיקדש, התבטאה עבודת השם בהקרבת קורבנות, וכיום מתבטאת עבודת השם בתפילות שנקבעו על ידי חכמינו זכרונם לברכה. ומכאן למד המידרש, שמי שבא להתפלל לפני ריבון העולמים, חייב לבוא בידיים נקיות. הרמז ברור ואני מניח שמיותר לשאול, האם כל באי בית הכנסת הם אנשים הגונים וישרים.
אבל מעניין לעניין אני נזכר בעניין שמעסיק אותי מיזמן, וזה המנהג שהתפשט בכל החוגים (בין דתיים לאחרים) לקרוא בכל הזדמנות לעזרת השם. הבטוי בעזה“ש (בעזרת השם) כבר הפך לעניין של אמונה-תפלה. דוגמה פשוטה: כששני יהודים קובעים פגישה עיסקית, תמיד הם נפרדים במילים „ניפגש בעזרת השם“. ונניח שאחד רוצה לרמות את השני, גם אז זה בעזה“ש? לדעתי לא ראוי לקרוא תמיד, מאה פעמים ביום ובכל הזדמנות את אלוהים לעזרה ולערב אותו בעניינים הזולים ביותר. ואם אני מקווה להופיע בקרוב שוב אצל קוראי עם „פרשת השבוע בחוג המשפחה“, אני לא רוצה להטריד את עזרת-השם, אני מעדיף שהוא-יתברך יתפנה לעסוק עם אלה שבאים להתפלל לפניו בידיים לא נקיות.
שבת שלום
