לפני פטירתו של יעקב אבינו וצוואתו לבניו כתוב: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת (בראשית מז, כט). לפני מטירתו של דוד המלך וצוואתו לבנו שלמה כתוב: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת (מלכים א, ב,א)…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: ויגש – ויחי
כנראה שזו היתה אחת הסיבות שבגללה הסמיכו החכמים את צוואתו של דוד לפרשת ויחי. בנוסף החשיבות של שתי דמויות אלה להיסטוריה של עם ישראל. האחד האב של שבטי ישראל, כלומר של העם, והשני מיסד שושלת המלוכה שטרם נסתיימה ושממנה עתיד לבוא המשיח. וסיבות אלה הניעו אותי לדון היום בדוד המלך ולא בפרשת התורה.
למרות שחז“ל העריצו את דוד המלך אשר היה בעיניהם מלך צדיק וחסיד, לא מנעו ממנו את שבט לשונם על מעשיו הנלוזים, אבל מאידך ניסו גם להסבירם, לא על מנת להצדיק אותם אלא על מנת להסיר מהם את עוקצם החמור.
אחת הדוגמאות היפות והמתוחכמות לכך מצאתי במסכת סנהדרין קז, א. אני מניח שאת הסיפור על בת שבע אשת אוריה החיתי, אשר הרתה לדוד וזה האחרון שלח את בעלה ליהרג בקרב, כולם מכירים. בהקשר זה מזכיר רב יהודה שלמד כלל גדול מרב: לעולם לא יביא האדם את עצמו לידי נסיון. להבהיר את הכלל אביא דוגמה אישית. בתקופת לימודי באוניברסיטה נהגו הסטודנטים לנסות סמים. אני מעולם לא הסתכנתי אפילו במנה קטנטנה של סם מחשש שלא ידעתי מה יהיו התוצאות. רב יהודה מביא בשמו של רב דוגמה מדוד המלך. הדוגמה היא כמובן אגדית, כלומר שאינה מעוגנת בטקסט התנ“ך.
התלונן דוד המלך לפני אלוהים ושאל, מדוע אומרים בתפילה „אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב“ ואין מוסיפים ואלוהי דוד. השיב לו אלוהים: את הללו ניסיתי, כלומר שהם עמדו בנסיון, אבל אתה טרם נוסית. ביקש דוד מאלוהים בְּחָנֵנִי ה‘ וְנַסֵּנִי (תהילים כו,ב). אלוהים הסכים והודיע לו שיעמידנו בניסיון בענייני מין. מה עשה דוד המלך? שכב בלילה עם נשותיו על מנת שלא יתגבר עליו יצרו.
למחרת אחר הצהריים, כנראה שהיה חמסין, עלה המלך לגג כדי להתאוורר. על הגג ממול היתה בת שבע שחפפה את שערות ראשה. לפי האגדה שאותה מספר רב יהודה, הסתתרה בת שבע מאחורי כוורת כלומר משהו שהסתיר אותה, על מנת שלא יראו אותה במערומיה. עכשיו מתערב השטן בעניין כדי להטות את דוד. מה הוא עושה? הוא לובש דמות של ציפור. דוד שאינו יודע דבר על בת שבע שמתרחצת, רואה ציפור ויורה בה חץ. כאשר החץ פוגע בציפור נופל המסך ומתגלית בת שבע היפה. דוד לא יכול לעמוד בפני הפיתוי של יופי מסחרר שכזה והוא מזמין את הָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד אליו לארמון. את ההמשך מדווח לנו התנ“ך (שמואל ב‘ פרק יא).
מתוך האירוע הזה, שמסביר איך השטן הוא שהצליח לסכל את תכניתו של המלך דוד לעמוד בנסיון, לומד רב יהודה אמת נוספת והיא מוגדרת בהלכה: „אבר קטן יש באדם, משביעו – רעב, מרעיבו – שבע“. פתגם זה, או אמת זו נתעלמה, כך רב יהודה, מדוד המלך. שאילו היה דוד זוכר כלל זו, היה יודע שלשכב עם נשותיו בלילה לפני שאלוהים ניסה אותו, לא רק שלא עזר לו, כי אם להיפך, הגביר את תאוותו. כי ככל שהאדם עוסק יותר במין, כך גובר חישקו. וההיפך, ככל שלאדם יש פחות אפשרות לעסוק במין, כך פוחתת תאוותו. חכמינו שהיו מעורים היטב בחיי היומיום ובאופי האדם לא התביישו לדבר על כך בגלוי.
בהקשר זה מוסיף ומסביר אחד החכמים המאוחרים יותר (רבי יצחק עראמה, המאה ה-15), שהכלל הזה נכון גם לנושאים אחרים ולאו דווקא לתשמיש המיטה. כי לא רק אבר אחד באדם הוא בעל תכונה זו, אלא גם העין וגם הלב פועלים באותו האופן. ככל שיש לאדם יותר (נגיד רכוש או שלטון וכיו“ב), הוא רוצה עוד יותר. ואם כולנו נבחן את עצמנו ונסתכל לתוך נפשנו ניווכח, שרובנו עונים על נוסחה זו.
ואשר למלך דוד שהיה מודאג על פיחות ערכו ביחס לאבות האומה, כולנו ממשיכים לשיר: דוד מלך ישראל חי וקיים!
שבת שלום
