הפרשה הזו רובה ככולה נשמעת כמזמור תהילים. א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי. ב יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: האזינו
איזה מילים, איזה פיוט. כדאי לקרוא.
כשש מאות שנים לאחר משה מתנבא הנביא הגדול ישעיהו במילים דומות. נבואותיו נפתחות במילים
שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה‘ דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי.
אפשר כמעט לחשוב שהאחד העתיק מהשני. אבל כשאני קורא את ישעיהו אני שומע את קולו הרועם מזעם וייאוש, כאשר הוא מוכיח את ישראל ומעיד עליו את השמים והארץ. לעומת זאת משה רבנו אדון הנביאים מדבר בנחת, כאשר הוא קורא את השמים והארץ להיות עדיו בדבריו האחרונים, בצוואתו לעמו, העם שהוציאו ממצרים על מנת להביאו לארץ המובטחת.
צוואת משה היא ארוכה ויש בה הכל. עבר והוה ועתיד. חורבן וגאולה, אבדון ותקומה. וכל זה קשור כמובן בנאמנות לה‘ ובקיום המצוות. אותן המצוות והחוקים שמשה טרח להסביר וללמד לעם במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר.
מעניין אבל, שגם בעצם מותו השאיר משה צוואה חשובה ביותר לעם. בקטע האחרון שבספר דברים מתואר מותו של האיש הגדול הזה:
ה וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה‘ בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי ה‘. ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (פרק ל“ד)
ולעניין שאיש לא ידע את קבורתו אני רוצה לצטט את ישעיהו ליבוביץ, שכתב על כך דברים נוקבים ואקטואלים:
כבר עמדו מפרשים חדשים גם ישנים על כך, שחסד גדול עשה הקב“ה לישראל, שהעלים מאיתנו את קברו של משה. אין ספק שאם מקום קבורתו היה ידוע, היה הופך מקום קדוש ואתר עליה לרגל. פולחן הקברים הידוע מאז ימות עולם, מאז מצרים הקדומה ואתריה שנשתמרו עד עצם היום הזה. אמונה אלילית זו דבקה כספחת גם בעולמה של היהדות.
ישעיהו מצטט גם את הרמב“ם, הכותב בנושא בית הקברות:
מציינין את כל בית הקברות, מקימים על כל קבר מצבת-זיכרון לזיהוי המקום. ועל קברות הצדיקים לא מקימים מצבות, שדבריהם הם זכרונם ולא ייפנה אדם לבקר הקברות.
זה מעניין ביותר וכמעט לא יאומן, שעל קברות הצדיקים אין להקים מצבות. אבל מאחר שהרמב“ם בפירוש חושש שאנשים יעלו לרגל לקברות הצדיקים, דבר שהוא מיותר בהחלט, מאחר שדברי הצדיקים או מעשיהם חשובים, וחשוב שהם יהוו דוגמה וגורם לחיכוי ולא העליה לקברות, עם כל האמונות הטפלות הקשורות לכך.
אמנם הרמב“ם לא אומר זאת במפורש, אבל אין ספק שהוא חושש מההשתטחות על הקברות ומהתפילה למתים, שהיא בפירוש עניין שנגוע באלילות ושאסור מהתורה.
לֹא-יִמָּצֵא בְךָ … וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים. (דברים י“ח, י“א)
ועל מנת שלא לסיים את הפרשה במילה מוות, אצטט את הפסוק האחרון, פסוק הנחמה, מהשירה הנהדרת האזינו:
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם
וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.
שבת שלום
