Paraschat haSchawua: Ekev

0
38

אין לי ברירה אלא לדון היום בהמשך הפרשה של השבוע שעבר. ולמה?

פרשת השבוע בחוג המשפחה: עקב

בשבוע שעבר דנתי בקטע המתחיל במילה „שמע“, שבו מוסבר בהתאם לחז“ל התוכן המהותי של אמונת עם ישראל. דהיינו: מהאמונה באלוהי ישראל מתחייבת האהבה אליו, שיכולה לבוא לידי ביטוי אך ורק בקיום החוקים והמצוות שבתורה.

קטע זה הוכנס על ידי חז“ל לסידור התפילה והיהודי קורא אותו פעמיים ביום, שחרית וערבית. ומיד בהמשך לקטע זה קבעו חז“ל קטע תפילה מתוך הפרשה שלנו היום, שיש לו קירבה וגם סתירה רעיונית לקטע הראשון ובסה“כ שניהם משלימים זה את זה ומהווים אחדות. קטע שני זה מתחיל במילים: וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ.

אם בקטע הראשון החובה לאהוב את השם ולעבדו על ידי קיום המצוות, היא חובה ללא תנאים. כי זה פשוט מתחייב מעצם האמונה או נגיד מעצם הבחירה של השם בעם ישראל. הרי בקטע השני אנחנו רואים איזה מהפך רעיוני. כאן מועלה הרעיון של „שכר ועונש“. כלומר אם יעבדו בני ישראל את השם בשמרם על הציוויים, הם יתברכו בשפע, אבל אם יסורו מהדרך הנכונה, השם יעניש אותם.

מקטע זה (ודומים לו) נלקח רעיון הגמול ורעיון ההשגחה הפרטית. כלומר שיש מישהו בשמים שמשגיח על בני האדם ובהתאם להתנהגותם מתגמל אותם או מעניש אותם. מי שמקיים את המצוות מקבל גמול, מי שאינו מקיים אותן נענש.

הרעיון הזה, שכל עניין האמונה, אהבת השם, עבודת השם וקיום מצוות התורה, זה בסך הכל עסק, שבו האדם משרת את מלכו ועל כך הוא זוכה לתגמול, ולא רק שהוא זוכה בתגמול אלא שיש לו אפילו זכות לדרוש, כאילו „אני קיימתי את החלק שלי, עשיתי את העבודה, קיימתי את המצוות, עכשיו איפה השכר שלי?“, את הרעיון הזה כמובן שלא יכלו חכמינו לקבל, כי אין לזה ולאמונה באל אחד ויחיד ולא כלום. רעיון כזה הוא בהתאם לדת ישראל, אבל גם בהתאם להיגיון האנושי עבודת אלילים.

ובכן יש לנו כאן סתירה. וגם חכמינו נחלקו בעניין זה. מצד אחד החובה לאהוב ולעבוד את השם ללא תועלת כלשהי, מצד שני רעיון השכר והעונש. לא נוכל להיכנס לכל הויכוח שהתקיים לאורך הדורות בנושא. אני אביא את דעתו של הרמב“ם, גדול המאמינים מאז משה רבנו. הוא מסתמך גם על אמרת חז“ל שמובאת במקומות מספר בגמרא וזה לשונה: „לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה“.

אנסה להסביר את הרעיון שבמילים „לשמה ושלא לשמה“. כשאני עושה משהו רק מתוך מטרה לעשות את אותו הדבר, בלי שאני חושב על הפקת תועלת או מניעים אחרים. אני עושה את הדבר לשמו. כשאני עושה משהו שלמעשה לא בא לי לעשותו, אבל מתוך מניעים של כדאיות וכדומה, אני לא עושה את הדבר לשמו. ניקח לדוגמה ילד שחייב ללמוד קרוא וכתוב והמלמד משכנע אותו באמצעות ממתקים לללמוד. הילד לומד וטורח אבל לא לשם העניין עצמו, הלימוד עצמו לא מעניין אותו. הוא מקיים את מצוות הלימוד מתוך מטרה לזכות בממתק. אבל אם במשך הזמן הוא למד קריאה והוא נהנה בעצמו מקריאת סיפורים או מקריאת תפילה או התנ“ך, אף אחד לא מבטיח לו תגמול, הקריאה נעשית לשמה. כלומר במקרה כזה אנחנו אומרים שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

וזה מה שאמרו בגמרא, שאם אדם מתחיל לקיים מצווה אפילו לא לשמה, כלומר שהוא לא ממש מתכוון לעבודת השם טהורה, אלא יש לו מניעים אחרים, כגון שיקולי שכר ועונש, יש סיכוי שהוא יתרגל או יבין את המשמעות העמוקה של עבודת השם ואז הוא יקיים לימוד תורה ומצוות רק מתוך אהבת השם שאינה תלוייה בדבר.